משי קלינשטיין: "חשבתי שהקורונה תהפוך אותנו לטובים יותר. קרה בדיוק ההפך"

משי קליינשטיין נמצאת על הגל. אחרי ההצלחה בזירה המוזיקלית ועל בימות התיאטרון - השחקנית, הזמרת והמדבבת מככבת לראשונה על המסך הגדול בסרט "תמונת הניצחון" של אבי נשר. "זה היה הסרט הראשון שלי אי פעם ועוד עם אבי נשר שהוא אגדה מבחינתי והיה לי חלום לעבוד איתו כבר שנים", היא אמרה בשיחה עם ניר יהב ב"מה נשמע?", הפודקאסט של וואלה! תרבות בשיתוף מפעל הפיס. "הייתה חוויה מטורפת, הם בנו סט מאפס במדבר".

ספרי קצת על הצילומים בשיא תקופת הקורונה.

"נכון, זה היה בשיא הקורונה, כך שהחוויה לצאת מהבית הייתה מרגשת. זה היה מפחיד, הייתי צריכה ללמוד ספרדית בשביל הדמות הזו. מדובר על עולה חדשה מארגנטינה וכל הסרט הוא בספרדית או במבטא ארגנטינאי. עשיתי קארה בשביל הדמות הזו שזה משהו שתמיד רציתי אבל לא היה לי אומץ. אבי נשר אמר לי 'אין לך ברירה, את מסתפרת היום'. אז דווקא שמחתי".

להצטלם לסרט שונה מאוד מאשר להצטלם לסדרה?

"זה חדש לי. גם עניין הסדרות. יש גם את הפחד מהלא נודע. מה יהיה עם הספרדית? זה יישמע בסדר? אבל קיבלתי תגובות טובות. הייתי בפרימיירה, ומישהי ניגשה אליי כשהיא בוכה ואמרה לי שההורים שלה היה בקיבוץ ניצנים ושזה הספרדית שלהם. זה הרג אותי, הוציא לי את הלב מהמקום. ברור שאני אמשיך עם הספרדית".

איך זה הרגיש להיות מועמדת לפרס אופיר, 30 שנה אחרי אמא שלך?

"לא ציפיתי לשחק בסרט, לא לשחק בסרט של אבי נשר ולהיות מועמדת לאופיר זה בכלל הזיה בעיניי. אין לי מושג מה קרה, אבל זה מפתיע מאוד".

ובאופן כללי איך עברו עלייך הקורונה והסגרים?

"הייתי בטוחה שהקורונה תהפוך אותנו לאנשים טובים יותר, אבל שום דבר, זה לא עשה כלום. אני מרגישה שהפכנו רק לחזירים יותר, גם לעצמנו וגם אחד לשני. אני לא חושבת שאנחנו בדרך הנכונה לדבר הזה. הייתי בטירוף של 27 הצגות בחודש, אז האמת שהחודש הראשון בבית הרגיש לי כמו מתנה. אין דבר שאני אוהבת יותר מאשר להיות בבית. אני כל כך מבינה את אריק איינשטיין. אחרי חודש פתאום כל הכאן ועכשיו הזה מתחיל להציק לך. שאלות מתחילות לעלות. האמת שבסוף כתבתי על זה שיר שנקרא 'שקט'. היה לי המון רעש בתקופה הזו - רעש מפחיד, כי אתה רגיל לתכנן לפחות את מחר ולא יכולנו. לי זה היה מאוד קשה".

ועכשיו?

"נרגעתי ואין לי שקט בכלל. אני שוב רצה ממקום למקום, תודה לאל. לא ידעתי אם זה ייגמר, עבר עוד חודש ועוד חודש. כמה אפשר לדבר עם עצמך ולהגיד שהכול יהיה בסדר? אחרי חודשיים שלושה דגדג לי לחזור".

תיארת לעצמך ש"אפס ביחסי אנוש" יהיה כזה להיט מטורף?

"לא היה לי מושג. עידו הבמאי (רוזנברג - נ"י) שהוא חבר טוב שלי דיבר איתי, והוא אמר לי שנראה לו שיהיה כיף. למרות שכל מי שמסביבי אמר לי שזה מסוכן, ושהם יכולים לחרב את הסרט ושכדאי ללכת על הדבר הבטוח - לא הצלחתי והלכתי עם הבטן. הימרתי בענק וזו אחת הבחירות הכי מדהימות ואמיצות שהיו לי".

מה את אוהבת בדמות של דפי?

"שהיא תמימה ברמה שהיא הולכת להגשים את החלום שלה ולא משנה מה. היא הולכת עד הסוף עם מה שהיא רוצה וזה מהמם בעיניי, אני מתחברת לזה".

לא נמאס לפעמים לעשות את אותה הצגה ערב אחרי ערב?

"לפעמים לא מתחשק לצאת מהבית, אבל בשנייה שאני פוגשת את הקהל - יש בזה משהו כל כך מחבר ואוסף ומרגש. אני מוצאת את עצמי מוצאת כל הזמן עוד דברים חדשים בתוך הדבר הזה. יש בזה משהו מלמד. בסופו של דבר אנחנו כן קמים כל יום ועושים את אותו דבר וצריך למצוא איך זה מספק אותנו ומרגש אותנו. זה שיעור מדהים לחיים".

קראתי שבכלל לא חשבת להיות שחקנית.

"לא מדויק, בחיים לא חשבתי שאעשה מחזמר. כשהגעתי ל"שיער", פתאום זה היה כמו כפפה ליד. לפעמים לא צריך להחליט, לפעמים החיים מביאים לך את מה שנכון לך וצריך לדעת לשחרר".

מה עוד מדגדג אותך בתחום המשחק?

"בא לי לעשות הכול. אני חושבת שהכול יגיע בזמן שלו. אני מרגישה יותר אמיצה, במיוחד אחרי היירספריי".

נולדת לבית מאוד אומנותי. יכולת בכלל לבחור אחרת?

"מגיל 5 התחלתי לכתוב שירים ולהלחין אותם, אבל גם לי היו תקופות ששאלתי את עצמי שאלות. האם בגלל שאני שרה יפה אני צריכה להיות זמרת?".

איך נראית ילדות של מישהי שנולדה לשני ענקי תרבות כאלו כמו רמי וריטה?

"לא ניסיתי משהו אחר. היו שלבים שזה עצבן, העיק והטריד. כמו בכל דבר יש יתרונות וחסרונות. אם ניסיתי להסתיר את זה? כל יום כשאני יוצאת מהבית. לפעמים אין לך כח שיפנו אליך. כן, לפעמים הפרסום מעיק ולפעמים הוא כיף".

היית רוצה להיות זמרת במשרה מלאה, כזו שקהל בא להופעות שלה?

"כן, אני רוצה הכול. אני פשוט לא לוחצת על חלום ספציפי. אני נהנית לעשות הכול - לדובב כל יום, ללכת להצגות בערב. אני לא מרגישה שיש לי זמן לעוד משהו. אני לא יכולה לתת 20 או 50 אחוז למשהו, אני נותנת 100 אחוז לכל דבר שאני עושה. זו הדרך שלי לעשות את הדברים".

הייתה דמות שדיבבת שהזדהית איתה יותר מכולם?

"רפונזל. היא הכי דומה לי בעולם. היא גם סקרנית וגם אוהבת אהבה ודרמטית כזו".

התייעצת עם לירז צ'רכי בת דודתך לפני צילומי הסרט של אבי נשר? היא הרי שיחקה ב"סוף העולם שמאלה".

"האמת שלא. אם יש מישהי שאני מתייעצת איתה על כל נשימה זו אמא שלי. היא יודעת הכול עליי, כל רגע. אני מתקשרת אליה 14 פעמים ביום לפחות. לפעמים היא לא חוזרת אליי ואני כזה 'מה את לא רואה שאני מתקשרת?'".

מה העצה הכי טובה שאמא נתנה לך?

"יש מלא עצות אבל עולה לי אחת כרגע. הייתי בשיער והיה ריקוד שכולן עשו אותו כל כך יפה והתבאסתי, כי אני לא רקדנית. כל נאמבר, הכוריאוגרף העביר אותי עוד שורה אחורה ועוד שורה אחורה עד שהוא אמר 'למה את בנאמבר הזה בכלל, צאי מפה ולכי הביתה'. חזרתי הביתה בוכה. זה היה ממש בתחילת הדרך. חזרתי יום אחד, נשברתי ובכיתי ושאלתי את אמא למה אני לא מצליחה לעשות כמו כולם. היא אמרה לי 'משי, יש כל כך הרבה פרחים - יש חמניות, שושנים, ורדים ויש צבעונים ואינסוף של פרחים. אי אפשר שכולם יהיו אותו פרח. תראי כמה כל פרח הוא יפה והוא עולם ומלואו. תהיי הפרח שאת והם יהיו הפרח שהם'. זו אחת העצות הכי יפות שקיבלתי ממנה".

את מתייעצת גם עם אבא?

"ברור. שתדע שהוא פותר חלומות מדהים".

דיברנו על לירז צ'רכי, ולא מזמן שיחקת ב'תמונת הניצחון' עם בעלה תום אבני.

"זה היה מצחיק ברמות. הוא לא היה אמור לשחק בסרט, אבל בגלל הקורונה הוא יכול היה לשחק. ואז הודיעו לי שהאהוב שלי בסרט הוא תום אבני. התקשרתי ישר לאבי ואמרתי לו 'אבי, מה נעשה, תום הוא בן דוד שלי, אנחנו עושים ארוחות משפחתיות ביחד'. אז הוא אמר לי 'אוי ואבוי, מה נעשה עם סצינת הסקס שלכם?'. אמרתי לו 'מה?!', אז הוא אמר שהוא סתם צחק. האמת שאין שם כלום, אנחנו סתם מחזיקים ידיים. זו באמת אהבה מוצנעת. היה מדהים, אין פרטנר כמו תום בעולם. הייתי מסיימת סצינה וישר מסתכלת על העיניים שלו - הוא היה המראה שלי, לדעת אם עשינו עבודה טובה או לא".

ואיך הייתה העבודה מול אבי?

"אין דברים כאלו. אני מסתכלת עליו בהערצה והערכה. אני באמת מחזיקה ממנו המון. הוא נותן הרגשה שאתם בונים משהו יחד".

מה מבחינתך הניצחון הכי גדול שלך?

"האנשים שאספתי סביבי בחיים. אני מרגישה שבכל רגע נתון יש לי למי להתקשר, אם זה בן זוג, משפחה או חברים שאני עובדת איתם".

אחותך נועם גם מוזיקאית. אתן מתייעצות?

"אנחנו שונות, גם באופי. אמנם נולדנו באותו יום אבל אין שוני כזה בעולם. אנחנו חושבות אחרת, הקצב שונה, הטעמים שונים. בהכול. אני מאוד מעריכה אותה, היא הרבה יותר מוזיקאית בעיניי. היא לקחה את הצד של רמי קלינשטיין ברמות. היא מפיקה, כותבת, מלחינה - כל החבילה. לפעמים אני מתייעצת איתה ולפעמים לא. היא מאוד מתוחכמת ומהממת. אני חולה על כל מה שהיא עושה ומטורפת על השירים שלה. לפעמים אני מנסה שהיא תלחין לי משהו, אבל זה לא מצליח. יום אחד זה יצליח".

יש קנאה, אפילו מתחת לפני השטח?

"אנחנו לא שם כי אנחנו כל כך שונות".

עוד חודש את בת 30.

"זה קשה. קשה לי בכל יום הולדת. הייתה לי שנה שבה המון חלומות התגשמו אז היה קל יותר לעבור את השנה. נגיד שנה שעברה, בקורונה, אחרי שנה שלמה של כלום, איזה בלוז יום הולדת היה לי. נורא קשה לגדול, אבל כך גם כל מי שמסביבי".

איזה עוד חלומות בא לך להגשים?

"אני לא יודעת ספציפית מה אני רוצה ואני נהנית מזה. אני הולכת לאודישנים, ופתאום כותבת שיר באולפן, ותכף מתחתנת. אני עושה פגישות לגבי עוד דברים בתיאטרון ונהנית מזה שאני לא יודעת בדיוק מה הולך להיות. אני אוהבת שהדברים מגיעים. תמיד יהיה מישהו יותר טוב במשהו, אז למה שלא אעשה פשוט מה שבא לי ומה שטוב לי?".

את לא מרגישה שאמא שלך שחקנית מבוזבזת?

"הכי מבוזבזת. אמרתי לה שזה לא הגיוני שאין עוד דברים שלה. אבל זה שלה".

מה עם ריאליטי? אולי כשופטת?

"לא כרגע. למה? לשפוט? זה מרגיש לי קשוח. אני מאמינה שאם אתה לא מגיע כדי לעשות טוב למישהו אחר, אל תבוא".

עד כמה הפרסיות היא חלק ממך?

"אני חולה על האוכל ואוהבת את החום. אני אוהבת את השפה אבל מבינה רק את המילים הגסות. זה מה שסבתא לימדה אותי. אני אוהבת גם את הדרמטיות של המשפחה שלי ואני חוגגת את זה. מבחינת מוזיקה אני אוהבת את השירים שאמא מוציאה או לירז מוציאה. אולי יום אחד ארגיש חיבור גדול יותר ואופיע באו"ם כמו אמא".

למה את מאזינה בימים אלו?

"יצא עכשיו אלבום חדש של ברונו מארס. זה משהו מטורף. גם את אדל אני אוהבת, שמעתי כמה שירים מהאלבום החדש אבל לא את כולו. האלבום הזה ריגש אותי פחות מהאלבום הקודם שלה, שריגש אותי מאוד".

איזה כישרונות את מעריצה אצל ההורים שלך ומצטערת שאין לך?

"את כישרון ההלחנה של אבא. לאמא יש יכולות כתיבה מדהימות והיא גם רוקדת מדהים. אני מאוד מעריכה כל מה שהם עושים".

"שקט" עשה לך חשק לכתוב יותר?

"לא. אני כן מרגישה שעולם המוזיקה מאוד אכזר. אתה מוציא שיר אחרי עבודה של חצי שנה והוא פשוט נעלם. זה לא כמו תיאטרון שאתה כל ערב עם הדבר, פוגש קהל. אז אני מרגישה שדווקא המוזיקה הוא עולם אכזרי יותר מתיאטרון".

יש משהו שאת מתחרטת עליו?

"לא. אני באמת מאמינה שאנחנו באמת לומדים מכל הדברים הקשוחים יותר. אני מאמינה בשיעורים".

האזינו בתחילת הכתבה לפודקאסט המלא עם משי קלינשטיין