"תמיד הייתי על התפר, אף פעם לא היה לי חוט שדרה מוזיקלי ובגלל זה, אני גם לא יודע להגדיר איזה מוזיקאי אני", מכריז שלומי שבת בפרק החדש של ארכיון יוצרים, היוזמה המיוחדת של מפעל הפיס לתיעוד היוצרים הישראלים. "אני גם רוקיסט, וגם זמר מזרחי, עושה הכל וחוץ מכמה סגנונות מוזיקליים שאני שר בהם, הבנתי שצריך גם משהו מסחרי, שיכול למכור. אז אולי זה נשמע קצת לא פייר או לא יפה, אבל יש מוזיקה שאני עושה, וכל הזמן אני אומר שיבוא היום בו אעשה גם את המוזיקה שאני רוצה. זה לא קורה, וטוב שכך, כי המוזיקה הזו פשוט לא תעבוד. למשל, כשכתבתי את המנגינה של 'לכל אחד' חשבתי על הקהל, לא על עצמי. דמיינתי אצטדיוני כדורגל מלאים שרים את זה, ידעתי שזה יצליח".
שבת נולד ב-1954, ביהוד, אח קטן למשה ואחריו הצטרפה למשפחה גם לאה: "הייתה לנו משפחה מאוד מוזיקלית. אימא שלי שרה המון וגם אבא אהב מוזיקה. לא יכולנו להרשות לעצמנו ללמוד לנגן ולשפוך את הכישרון שלנו על כלי נגינה, אבל מאז שאני זוכר את עצמי הסתכלתי על הביטלס. בחנות שלנו ביהוד היו טלוויזיות וכשהיו מראים את ג'ורג' האריסון, התמקדתי באחיזה שלו והייתי הולך הביתה ומיישם, עד שהבנתי שאי אפשר להמשיך ככה ושאני צריך ללמוד באמת. חוץ מהביטלס, שמעתי גם אלביס פרסלי, וגם הרבה מטאל כבד ורק בגיל מאוחר יותר כל מה שהתכחשתי אליו בילדות, המוזיקה הטורקית והיוונית, התחיל לצוף".
תחילת הדרך המשותפת של שבת והגיטרה לא הייתה פשוטה: "לא היה לנו כסף לקנות אחת והיה ילד ביהוד שקיבל גיטרה ולא ניגן בה בכלל. אז הלכתי אליו ואמרתי לאבא שלו שאני אעבוד אצלם בגינה עם המזמרה ובתמורה, הוא ייתן לי כל פעם חצי שעה לנגן. אחרי כמה זמן, אימא שלי אמרה לאבא 'אתה לא מתבייש? הילד קורע את עצמו בשביל חצי שעה עם גיטרה', אז בבר מצווה, במקום מסיבה, קנו לי גיטרה חשמלית ואיתה התחלתי לנגן בלהקה שהקמנו".
"לאה הייתה מאוד מוכשרת ואני לא הסכמתי שהיא תנגן בגיטרה שלי", נזכר שבת. "עד היום אני לא מבין למה. מה שכן, אמרתי לה שאני רוצה שהיא תשקיע בבית הספר, כי אני בכלל לא התעסקתי עם הלימודים, רק ניגנתי כל היום. הייתי שם סימנים, כדי לדעת אם מישהו פתח את הקייס של הגיטרה שלי, אבל זה לא עזר. כשלא הייתי בבית, היא הייתה מנגנת. מסתבר שכשאתה נולד לזה, שום דבר לא יכול להפחיד אותך והיא התפתחה מוזיקלית יותר מהר ממני, הלחינה וכתבה. אני התחלתי להופיע כגיטריסט של ניסים סרוסי בחתונות".
שבת נשאר עם סרוסי עד הצבא, ולאחר שלא התקבל ללהקה צבאית ("לשמחתי, בדיעבד"), הוא הפך לנהג אמבולנס בחיל הרפואה. יום אחד, פרצה מלחמת יום כיפור: "סיפחו אותי ליחידת שריון ובעצם הפכתי לחייל קרבי והייתי בקרב במתלה. אף פעם לא דיברתי על זה, אבל זה סיוט שעד היום מלווה אותי. ראיתי שם מראות שלא יוצאים ממני, של חייל שמת עם פה פתוח וזבובים נכנסים לו לפה, או חייל שנהיה לו חור קטן בצוואר ובגלל זה, עד היום אני לא מצליח להירדם אם אני לא מכסה את הנקודה הזו בצוואר עם כרית".
אחרי השירות הצבאי, שבת התחתן ועבר עם אשתו חני והבת מנור לניו יורק: "עבדתי בחנות, אבל היינו צריכים עוד כסף, כי זו הייתה מלחמת הישרדות. אז חזרתי להופיע בחתונות ושם זה כבר הפך ליותר מקצועי. היו גם מועדונים, שהיורדים מישראל היו מגיעים אליהם. יום אחד, הזמר הקבוע שהיה ממלא את אחד המועדונים האלה טס לארץ לחודש ואני החלפתי אותו, וכיוון שהחבר'ה שם אהבו את המוזיקה המזרחית, אחי שלח לי קסטות של הזמרים המזרחים הגדולים ולמדתי את השירים. היה לי קשה מאוד להיכנס לדמות של המסלסל ועשיתי את זה בכוח, אבל פתאום התחלתי לאהוב את זה. זה הזכיר לי את הילדות, עשה לי בלגן בכל הגוף".
להופעה הראשונה שלו במועדון בברוקלין הגיעו שני אנשים. למחרת כבר באו עשרה ו"מהר מאוד המקום פשוט התפוצץ, כי הבאתי איתי משהו חדש. אנשים התחילו להגיע מכל מקום וכבר אי אפשר היה להכניס אותם, וכשהזמר חזר מישראל, הודיעו לו שהוא מפוטר כי לא רצו לוותר עליי. הפכתי לכוכב גדול בניו יורק והייתה לי להקה, אבל הייתי כל היום בהופעות וזה לא התאים לחני, אז היא חזרה עם הילדים לארץ. אני נשארתי עוד כמה חודשים, אבל התגעגעתי, למרות כל ההצלחה. אז חזרתי גם אני וחתמתי פה על חוזה לתקליט הביכורים שלי".
החזרה ההיא לישראל לא הייתה חלקה: "בניו יורק הייתי כוכב, אבל כאן זה לא עניין אף אחד. דברים לא הסתדרו ובסוף אמרתי שאני מוכן להופיע בהתנדבות. כמעט התייאשתי, עד שקיבלתי טלפון מלאה, שאמרה שהיא כתבה לי שיר, 'יהיה מה שיהיה'. שמעתי אותו, ולא היה לי נעים להגיד לה שלא התחברתי. פשוט הייתי בדיכאון מהמצב שלי. באותו זמן, יוני רועה שמע אותי שר את 'מרגריטה' בספרדית ושאל למה אני לא עושה גרסה בעברית. אז כתבתי מילים, הקלטנו את שני השירים האלו ו'מרגריטה' יצא ראשון. הרדיו התפוצץ. היו משמיעים אותו כל שעה ואז בלבלתי את כולם עם 'בגלל הרוח', שגם הפך ללהיט".
משם, הקריירה של שבת כבר נסקה והוא המשיך להתנסות במגוון סגנונות מוזיקליים: "יום אחד קיבלתי טקסט מעוזי חיטמן. קראתי אותו ואמרתי לו 'עוזי כפרה, אנחנו נתרסק ככה. בוא נכניס קצת נשמה לשיר'", הוא מספר על "לכל אחד יש". "אז שינינו את המילים ולקח לי זמן לשבת להלחין אותו. בסוף, לילה אחד, שמתי את הדף מולי והמוזיקה יצאה בבת אחת. למחרת השמעתי את זה למפיק, שישר ידע שזה יהיה להיט, אז הם לקחו את השיר להקלטה באולפן וקראו לי לבוא לראות. ליאור נרקיס שר אותו והוא באמת ילד מקסים, אבל הוא לא עשה את זה לטעמי. אמרתי לליאור שזה שיר ישראלי ולא צריך להפוך אותו למשהו אחר. בסוף נכנסתי לאולפן, שמתי אוזניות והקלטתי טייק אחד".
כעבור שבוע, שבת חזר להקלטות "וליאור כבר שר את זה אחרת לגמרי, אבל ראיתי שעכשיו יש מתח באולפן. שאלתי מה קרה והם אמרו שעשו מיקס עם הטייק שלי והטייק של ליאור, ושאני כמובן לא חייב להסכים. הם כאילו פחדו מהתגובה שלי. שמעתי את הדואט ואיך שנגמר, נהיה שקט, עד שאמרתי להם שזה מאוד יפה. השיר יצא, והשאר היסטוריה. זו הייתה הצלחה ענקית, וגם ההתחלה של התחנה הכי חשובה בחיים שלי - אלבום הדואטים. זה פתח לי דלתות חדשות ובגיל 50 הייתה הפעם הראשונה שלי בקיסריה, וזה היה מדהים".
מועצת מפעל הפיס לתרבות ולאמנות ויואב קוטנר יזמו את ארכיון "תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית". "מדובר בפרויקט מרגש וחשוב, שנולד מתוך חזון ודאג לשימור נכסים תרבותיים", אמרה דולין מלניק, ראש מועצת הפיס לתרבות ולאמנות במפעל הפיס. יואב קוטנר, "מר מוזיקה ישראלית", יצא למסע תיעוד של יוצרים, זמרים, כותבים, מלחינים, מוזיקאים ו"גיבורי תרבות" והארכיון מאפשר הצצה אל מסעם של אותם אמנים.
לפרויקט "תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית"
יורם טהרלב: "את 'אתה לי ארץ' אפשר לקרוא כשיר אהבה לאלוהים. אני התכוונתי שהוא יהיה שיר אירוטי"
מועצת הפיס לתרבות ולאמנות תומכת ומסייעת ליוצרים ואמנים ומעודדת יצירה אמנותית המונגשת לקהלים וקבוצות שונות ומגוונות.
תכנית מועצת הפיס לתרבות ואמנות דינמית ומשתנה, ומאפשרת למגוון רחב ביותר של אמנים להביע את עצמם ולצמוח בתחומי:
אמנויות הבמה אמנות ועיצוב ספרות קולנוע טלוויזיה וניו מדיה ואמנות בקהילה
מפעל הפיס פועל למען קידום התרבות והאמנות בישראל. בואו להכיר >>