הטרגדיה התחברה למציאות והפכה לסרט מטלטל, אבל גם מצחיק ואופטימי

"כמו רבים, גם אני חוויתי חוסר ביטחון כשהילד שלי נולד", מודה הבמאית הדס איילון. "לא אני ילדתי אותו, אלא האימא השנייה שלו ובניגוד לחיבור ביולוגי בין האם לילד בזמן הלידה, משהו שנתפס אצלנו כאוטומטי (אבל הוא לא תמיד המקרה), הורה לא-ביולוגי צריך לבנות את הקשר שלו מתוך היכרות ולא מתוך ביולוגיה. זה דבר שעלול לקחת זמן ולכן לעיתים מעורר מידה רבה של חוסר ביטחון, שאצלי התפוגג רק עם הזמן".

הפיצ'ר הראשון של היוצרת המוכשרת נקרא "עוד דקה את נעלמת" ומציג את סיפורן של בנות זוג, שבגיל 50 חוות פרידה ממושכת, כמה שנים לאחר שהילד המשותף שלהן נפטר: "אחי הלך לעולמו כשהייתי בת 17 ולקח לי יותר משני עשורים עד שהצלחתי לגעת בנושא הזה ולכתוב עליו משהו. זה התחבר לי בתסריט עם החוויה ההורית שלי, כאימא לא-ביולוגית. יש במרכז הסרט שתי נשים לסביות, אבל המיניות שלהן היא לא האישיו ואין עליה דיון. הסביבה פשוט מקבלת את זה, בדיוק כמו שמקבלים אותי בסביבה שלי. הסרט מתמקד באותו נושא של הורות לא-ביולוגית, שכולם מפחדים לגעת בו כי הוא מאוד מורכב. אבל יש מקום בקולנוע לעיסוק בקונפליקטים כאלו".

איילון זכתה לאחרונה למענק הפקה ונמצאת כעת בתהליך גיוס, בתקווה שכל מי שהנושא חשוב לו ישמח לקדם סרט כזה: "ברור לי שזה תחום כבד וכואב, אבל יש בסרט גם המון אופטימיות, שמחה והומור. אני מאוד אוהבת את פדרו אלמודובר, שמצליח בסרטים שלו לגעת בנושאים קשים ומורכבים. 'הכל אודות אימא' עסק בנושא סופר-קשה, אבל העביר אותו דרך חיים וצבע. זה מה שאני רוצה לעשות בסרט שלי", היא מסבירה. "ליצור משהו שיהיה מתקשר ועמוק, שיפעיל רגשית את הקהל ויידע ללמד על בני אדם, יחסים ואנושיות. אני מניחה שחלק מהצופים יבכו במהלך הסרט, אבל גם ייצאו ממנו עם תחושה טובה".

על הסרט, שמציג עולם נשי וכפי שאיילון מסבירה, נושא ייחודי שמהווה חלק בלתי נפרד מעולמן של נשים לסביות רבות, היא עבדה במסגרת חממת פיתוח קולנוע עלילתי לנשים, בשיתוף מפעל הפיס, פרויקט שמיועד לקדם יצירה ועשייה נשית בעולם הקולנוע, שעדיין נשלט ברובו על ידי גברים ונקודות המבט שלהם: "כשהייתי קטנה אמרו על במאים כמו וודי אלן, ברגמן או אלמודובר שהם 'יודעים לכתוב נשים' והסתפקנו בזה, אבל היום החממה עוזרת לעשות מהפכה בתחום. האישה היא כבר לא רק האימא של הגיבור, אלא מרכז הסרט", אומרת איילון. "בזכות החממה, בבת אחת יש היום המון סרטים שנמצאים בתהליכי עבודה ועוסקים בנרטיבים מעניינים שלא סופרו עד היום ופתאום מגיעים לקדמת הבמה. אז מעבר לפינוק, לחום ולתמיכה המטורפת שהמסגרת הזו העניקה לי לאורך פיתוח הסרט, היא גם מייצרת עבור הנשים דריסת רגל בתעשייה".

איילון הגיעה לחממה אחרי שהבינה שכעורכת במשרה מלאה ואימא, היא חייבת מסגרת אם היא רוצה שהרעיון שלה לפיצ'ר ייצא לפועל מתישהו: "אמרתי שיש לי תסריט, אבל שאני חייבת ליווי ופתאום קיבלתי את הזמן לעסוק רק בסרט. כך גם הכרתי את עורכת התסריט שלי, ליאור נשר החכמה והחדה, שעזרה לי לנתב את הסיפור למקום הטוב ביותר. זו הייתה מתנה אמיתית".

לעשיית הפיצ'ר שלה היא מגיעה אחרי שקצרה הצלחות עם סרטה הקצר "פריז על המים", זוכה פרס אופיר, בכיכובם של מרים זוהר ואילן דר, שהיה לסרט הישראלי הראשון אי פעם שזוכה בפרס האוסקר האמריקאי לסרטי סטודנטים. לאחר מכן, בתום תחקיר של כמה שנים, היא יצרה גם את הסרט הדוקומנטרי "הדווקאים", העוסק בקהילה הגאה והיה מועמד לפרס אופיר: "התעסקתי בסרטים דוקומנטרים, כי זו פרנסה קבועה ובטוחה יותר וגם כי יש שם לעורך יותר מקום למצוא את הנרטיב ו'לכתוב את התסריט'", אומרת איילון, שמגדירה את עצמה כ"ילדת סרטים", כזו שכבר מגיל 10 צפתה בכל סוגי הקולנוע. "אבל היה לי חלום לעשות סרט משלי. הלב שלי שייך לקולנוע העלילתי וכולי מושקעת בפיצ'ר החדש".

התסריט של "עוד דקה את נעלמת" זכה לשבחים ובחוות הדעת של ועדת קרן רבינוביץ' אף נכתב עליו שהוא "חוויה ייחודית עבור הקולנוע הישראלי. תסריט שניכרת המחשבה, העבודה והרגשות שהושקעו בו, סיפור יוצא דופן במקוריות ובייחודיות שלו, שנוגע בכל האיברים בגוף ובעיקר בנפש". את ההצלחות הללו חולקת איילון באופן קבוע בקבוצת הווטסאפ שלה עם היוצרות האחרות אותן הכירה במסגרת החממה: "כל הסיפור הזה היה סוג של חלום", היא מסכמת. "כשהייתי צעירה, הקלישאות היו שנשים לא מתאימות לביים קולנוע כי הסט הוא כמו שדה קרב, וכי הן צריכות לבחור בין להיות אימא ללהיות במאית. רק עכשיו כולם מתחילים להשתחרר מהתפיסה הזו ויש שינוי אמיתי".

לאתר מועצת הפיס לתרבות ואמנות>>