Primary Advertiser
בשיתוף מפעל הפיס
09/09/2021

מנעורים כדתייה ליציאה מהארון ואל הקולנוע: הבמאית שאתם חייבים להכיר

לנטעלי בראון יש רקע יוצא דופן, שהוביל אותה להפוך לבמאית מוערכת ("התליין" ו"מקווה שאני בפריים" זוכי הפרסים). כעת, בתמיכת חממת פיתוח קולנוע עלילתי לנשים בשיתוף מפעל הפיס, היא עובדת על הסרט העלילתי באורך מלא הראשון שלה וממשיכה לחלום בגדול. ראיון חובה

בדרך לפיצ'ר העלילתי הראשון. בראון (צילום: איציק בירן)

יום אחד, בעקבות עבודה על הצעת המחקר לדוקטורט שלה, נטעלי בראון הקימה קבוצה לנשים נפגעות אונס: "בהתחלה חשבנו להעלות את העדויות שלהן על במה, אבל מבחינה נפשית זה היה יותר מדי", היא מספרת בראיון. הפתרון של בראון היה לצלם את העדויות וכך, לאפשר לאותן נשים לחשוף את הסיפורים שלהן ולתעד אותן ומצד שני, למנוע מהן לעבור את הסיוט פעם אחר פעם. "הבנתי שזה הולך להיות סרט, אבל לא ידעתי איך עושים סרטים, אז רציתי ללמוד קולנוע כדי לעשות את הסרט הזה, וזהו, ואז להמשיך לדרך אחרת. זה היה לפני קרוב ל-20 שנה, התאהבתי ונשארתי".

מזה למעלה מ-15 שנים בראון היא יוצרת קולנוע ישראלית מוערכת וזוכת פרסים, כאשר בין הסרטים המוכרים שלה אפשר למצוא את הסרטים התיעודיים "מתמורפוזה" (2006), "התליין" (2010) ו"מקווה שאני בפריים" (2017), זוכה פרס אופיר. סרטיה הוקרנו לאורך השנים בפסטיבלים ומסגרות יוקרתיות ברחבי העולם, דוגמת פסטיבל הקולנוע בברלין, אידפא, פאלם ספרינגס, לינקולן סנטר ואפילו במליאת האו"ם וכעת היא ניצבת בפני סוג חדש של יצירה עבורה: סרט עלילתי באורך מלא, "חמצן", עליו עבדה בין היתר בתקופה האחרונה במסגרת חממת פיתוח קולנוע עלילתי לנשים, בשיתוף מפעל הפיס, הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה וקרן הקולנוע הישראלי.

"הגעתי לקולנוע כשהלב שלי עדיין נתון למילים", מעידה בראון, שמלבד היותה במאית קולנוע, זכתה בעבר בפרסים גם על יצירותיה כמשוררת. השירה משתלבת בעשייה של בראון, כפי שקרה עם "חמצן": "כמה סרטים שלי בקעו מתוך שירים ספציפיים וגם בסרט שפותח במסגרת החממה הדמות הראשית מאוד אוהבת שירה. היא לא כותבת בעצמה, אבל הולכת לחוג קריאת שירה והסרט נע בין שירים, שמניעים את העלילה. שם הסרט, 'חמצן', הוא שם של שיר של דליה רביקוביץ, שכתבה אותו כאימא עבור הבן שלה עידו. זה גם שם הגיבורה בסרט. התסריט ממש בקע מתוך השיר".

כאמור, עד היום היא התפרסמה בעיקר בזכות הסרטים הדוקומנטריים שלה, אולם מבחינת בראון אין הבדל משמעותי בין קולנוע תיעודי לעלילתי: "חלק ממתודות העשייה הן שונות, אבל גם בסרט תיעודי הכל אצלי מאוד מתוכנן ויש תסריט די מפורט לפני היציאה לצילומים. אני חושבת שקולנוע הוא קולנוע - בשני העולמות מדובר בסופו של דבר ברעיון וסיפור שבאים לידי ביטוי באמצעות הכוח של הדימוי. ההבדל המרכזי הוא שכמובן קשה יותר להפיק סרט עלילתי, כי התקציב גדול יותר והעוגה המקומית מצומצמת, בזמן שיש המון כישרונות בתחום".

משלבת את השירה בקולנוע (צילום: אביגיל שפרבר)

החממה הייתה מתנה נהדרת בכל המובנים", היא מוסיפה. "זו הייתה הזדמנות לשבת בשקט, לכתוב, ולהיעזר בנשות מקצוע מהשורה הראשונה. חלק ממשתתפות החממה ואני בכללן אימהות לילדים קטנים, כך שזו הייתה פריווילגיה אמיתית לקבל זמן ו'חדר משלך' לכתיבה. התסריט שלי זינק קדימה באופן מטאורי בזכות החממה, שנתנה לי מסגרת ועורכת תסריט מעולה צמודה. בימים כתבנו ושכתבנו, ובערבים נערכו הקרנות ומפגשים מרתקים עם במאיות כמו קרן ידעיה וטליה לביא. זו הייתה עבודה אינטנסיבית שנמשכה כמעט שנה, ובסופה קיבלנו מימון לצלם סצנה אחת מתוך הסרט, טיזר, שיסייע לנו לגייס מימון לסרט בהמשך הדרך".

בראון סבורה שחממת פיתוח קולנוע עלילתי לנשים היא רעיון ומיזם מבריק: "נשים עדיין מהוות רק 10 אחוז מהבמאים והבמאיות של קולנוע עלילתי בארץ. זה נתון בלתי נתפס, משום שהמשמעות שלו היא ש-90% מהסיפורים שמסופרים לנו באמצעות הקולנוע הם מנקודת מבטם של גברים בלבד. אין ספק שכדי לקיים תרבות שפויה ומגוונת צריך לקדם נשים, בייחוד בתחומים בהם אי השוויון עדיין עמוק. כל מסגרת שתומכת בכך, בוודאי בשלב הקריטי של פיתוח התסריט, תורמת לשינוי הסטטיסטיקה. החממה הייתה נפלאה. ההפקה הייתה מעולה והניהול האמנותי, שבראשו עמדה הבמאית מיכל אביעד, היה סופר מקצועי וקשוב לצרכים היצירתיים הספציפיים של כל אחת מהמשתתפות. נוצר בינינו גם קשר קולגיאלי משמעותי וקרוב לוודאי שנסייע זו לזו במהלך עשיית הסרטים. הלוואי שפרויקט החממה ימשיך ויעזור לבמאיות נוספות לממש את חלומן".

התסריט קיבל לא מזמן מענק הפקה מקרן הקולנוע הישראלי ולפני כשבוע זכה בפרס הגדול באירוע הפיצ'ינג הבינלאומי של סם שפיגל. הסרט עתיד להצטלם במהלך 2022 ובשלב זה "אני והמפיקה עדי בר יוסף מחפשות קופרודוקציה בחו"ל, כדי להשלים את התקציב הדרוש לתחילת הצילומים", אומרת בראון.

הגשמת חלומות זה בהחלט משהו שאפשר ללמוד מבראון, שהרקע שהביא אותה עד הלום לא היה שגרתי כלל. היא חונכה במסגרות דתיות ולמדה באולפנית, עד שיצאה בשאלה בגיל 19. כיום היא בת זוגה של הפסיכיאטרית והסופרת יעל גלר ויש לה שני ילדים, אחד שזה עתה חגג בר מצווה ושנייה שבדיוק עלתה לכיתה א'. את התואר הראשון עשתה בספרות ופילוסופיה ולהנאתה, הייתה מצטרפת להרצאות וצפייה בסרטים בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. היה זה דווקא סרט צרפתי מ-1928, "הפסיון של ז'אן דארק", שנודע כאחד הסרטים האילמים הטובים אי פעם, שכבש אותה: "זו הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי 'קולנוע זו אמנות שיכולה לנסוק לגבהים של מוזיקה וספרות'. הסרט הזה הפעים אותי", היא נזכרת. "אני צופה אדוקה של קולנוע והמון סרטים עיצבו אותי. אני לא אוהבת לבחור, אבל אם בכל זאת, אז הבמאים האהובים עליי הם רובר ברסון ולוקרסיה מרטל".

רקע ייחודי, כל הדרך לזכייה בפרס אופיר (צילום: איציק בירן)

על איזה מהסרטים שלך הכי נהנית לעבוד?

"נהנית זו מילה מורכבת כשזה נוגע לעשייה קולנועית, כי היא כוללת גם סבל לצד עונג. מבחינת שלבי העשייה, אני הכי נהנית מהעריכה. התסריט הוא שלב החלום - לבד מול המחשב, כמעט הכול אפשרי. הצילומים הם השלב בו החלום מתרסק, למעט כמה רגעים מרוממי נפש. השלב השלישי, העריכה, הוא שלב התיקון, שבו עמלים לגשר על הפער שבין החלום למציאות. זאת העמדה האנושית הכי יצירתית בעיניי. מכל סרט שעשיתי עד היום מאוד סבלתי ומאוד נהניתי, זה תמיד בקצוות ובכל אחד מהם, בצפייה מאוחרת, יש סצנות שאני מאד אוהבת וסצנות שהייתי משנה או מוחקת.

אחד מרגעי האושר על הסט שנחרטו בזיכרוני הוא שוט שהפך לסצנה משמעותית בסרט 'מקווה שאני בפריים'. בסרט, שמגולל את סיפורה של הבמאית מיכל בת אדם ושהוא גם סרט על קולנוע, אהבה והזדקנות, ישנו תיעוד 'מאחורי הקלעים' של בת אדם מביימת סרט עלילתי. באחד מימי הצילום הראשונים שלי מיכל ביימה את בן זוגה, הבמאי משה מזרחי ז"ל. הוא צולם בקלוז-אפ והיא ישבה מולו ועשתה איתו את הדיאלוג, אז מיד מיקמנו את המצלמה מולם. את הפריים של הגבר והאישה, הבמאית והשחקן (שבעברם היו הבמאי והשחקנית), הבעל ואשתו, חצה קלקר לבן. ומשה עשה כמה וכמה טייקים, עד שמיכל הרגישה שיש לה את זה. זה היה רגע כל כך טעון ורגשי, שהיה נדמה לי שלא רק אני עוצרת את הנשימה, אלא כל מי שהיה סביבנו".

סרט תיעודי נוסף של בראון, "התליין", עסק בסיפורו המדהים של שלום נגר, האיש שהוציא להורג את אדולף אייכמן וביצע למעשה את עונש המוות (הפורמלי) היחיד שניתן במדינת ישראל. "הסיבה הראשונית מבחינתי לחפש את האיש ולשמוע את סיפורו הייתה העובדה שהוא שוחט. הנתון הזה היה עתיר פוטנציאל סימבולי והניע אותי לבדוק מיהו אותו אדם, שהיה סוהר, מימש את עונש המוות היחיד בארץ והפך לשוחט. כבר בפגישה הראשונה שלי עם שלום, הבנתי שההוצאה להורג הייתה רק קצה הקרחון של סיפור חייו ושהוא עשוי להיות גיבור נפלא. בדרך חזרה מאותה פגישה התקשרתי לשותפה שלי לסרט, הצלמת, הבמאית והמפיקה אביגיל שפרבר ואמרתי לה שפגשתי עכשיו גיבור קולנועי ושיהיה סרט

אני מאמינה שבקולנוע תיעודי טוב, הסיפור האנושי הפרטיקולרי תמיד מעיד על הכלל ודרך הסיפור האישי של שלום אפשר היה להעלות קונפליקטים רבים בחברה הישראלית: המתח בין מזרחים לאשכנזים, למי 'שייך' זיכרון השואה והאם אנחנו כעם הפנמנו את כל הלקחים מהטרגדיה האיומה שחווינו. נגר, שוחט תימני דתי, בעל עמדות הומניסטיות מרוממות רוח, שיבש את כל הקטגוריות והסטריאוטיפים שדרכם אנחנו רגילים לקטלג את החברה הישראלית. עבורי זו הייתה גם הזדמנות לתת במה לתפיסה יהודית מורכבת, רחומה וחומלת ולא ניצית ולאומנית כמו שהחברה שבה צמחתי הפכה להיות".

עכשיו, כשהיא עובדת על הפיצ'ר העלילתי הראשון שלה ומלמדת בבית הספר לקולנוע ע"ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב, אילו חלומות עוד נשארו לה להגשים? "יש לי על השולחן עוד שלושה פרויקטים בעבודה, שניים דוקומנטריים ואחד היברידי, חצי עלילתי וחצי תיעודי. אבל כרגע 'חמצן' הוא לב העניין ואני מתמסרת לו, עד שיראה אור".

לאתר מועצת הפיס לתרבות ואמנות>>

walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully