אחרי למעלה ממאה ספרים אותם חיברה וכתבה לאורך הקריירה העשירה שלה, כולל ספרי ילדים בלתי נשכחים, שירה ופרוזה למבוגרים ועוד, נורית זרחי הוכרזה כזוכה הטרייה בפרס ישראל לספרות לשנת תשפ"א והפרק החדש של ארכיון יוצרים, היוזמה המיוחדת של מפעל הפיס לתיעוד היוצרים הישראלים, מוקדש לה, לפועלה ולסיפור חייה המרתק.
"נולדתי בירושלים, אבל אחרי שאבי נפטר כשהייתי בת 5, עברנו לקיבוץ גבע בעקבות אימא שלי, שהייתה מורה", מספרת זרחי, כלת פרס מפעל הפיס לאמנויות ולמדעים על שם לנדאו בקטגוריית שירה לשנת 2013. "אבא שלי היה סופר וכתב פרוזה ולכן גם אני התחלתי לכתוב, כי חשבתי שכל האנשים כותבים. אפילו סבתא שלי, שלא ידעה עברית, הייתה כותבת. מההתחלה התמקדתי בשירה ופרוזה וכבר בגיל שמונה ידעתי לחבר מילים גבוהות. היינו יושבים על הדשא בקיבוץ, מדליקים מדורות ושרים את השירים של הגבעתרון, וככה למדתי".
בצבא, מוסיפה זרחי, היא שירתה בכלא בנות במסגרת המשטרה הצבאית, למדה בלילות ועבדה בחופשים כדי לסייע כלכלית למשפחה: "כשאמרתי שאני רוצה להיות סופרת, צחקו עליי. זה נחשב אז למשהו לא רציני, ולכן לא התגאיתי בזה יותר מדי, אבל התמדתי, כי זו הייתה הדרך שלי להמשיך את אבא שלי. בסופו של דבר הוצאתי ספר שהתקבל יפה מאוד, וככה הקריירה שלי התחילה. הייתי כותבת ספרות ריאליסטית, על הקשיים של הילדות שלי בקיבוץ ועל נושאים שאנשים לא רצו להודות בהם בזמנו. התרבות שגדלתי בה דרשה אומץ וחוזק, כולם בקיבוץ היו צריכים להיות טייסים או צנחנים והחביאו את הקשיים שלהם".
זרחי הייתה נשואה בעבר לפזמונאי יורם טהרלב, ולשניים יש שתי בנות: "יורם אמר לי פעם 'זו בכלל לא בעיה לכתוב. כולם עושים את זה, אז גם אנחנו יכולים', ובאמת התחלנו לכתוב בעקבות זה. שיתפנו פעולה המון ביצירה שלנו וזה היה חיבור מאוד פורה. יכול להיות שהקשר איתו גם השפיע עליי ליצור בהמשך פזמונים. הוא חשב שפזמונאות זו גם שירה ואני לא חשבתי ככה, אבל היום, כשאני שומעת את השירים שלו, זה גורם לי לשנות את דעתי בעניין".
"יורם לא כל כך אהב את כתיבת השירה שלי", היא מודה. "הוא חשב שהיא מדכדכת מדי, אבל זה לא עצר אותי. התרבות בתקופה ההיא לא הייתה אינדיבידואלית, אבל אני רציתי לחשוף דברים שנשמרו בסוד ומטבעה, חשיפה כזו היא משהו אישי. מה שפעם נחשב לאידאות, היום נתפס כמשהו מיושן, שאין לו כל ערך. ככה זה - כל תקופה עושה פרודיה על הערכים של התקופה הקודמת".
ואיך היא רואה את הדרך בה היצירה שלה השתלבה בחייה? "להיות אדם שכותב זה ההיפך מלהיות שייך, כי אתה כל הזמן מחזר אחרי הציבור ורוצה שיאהבו ויבינו אותך. אתה לא בפוזיציה בטוחה בחברה, אלא מביט בה מבחוץ. הדרייב שלי לכתיבה תמיד היה סיוט כזה, שיום אחד אני אמות ועוד יהיו לי רעיונות, אבל לא תהיה לי דרך ליישם אותם. אז אני מעלה אותם כבר עכשיו על הנייר ורואה בזה את העבודה שלי. בלי לכתוב, הייתי יותר מדי מוצפת ברעיונות וזה היה מעצבן אותי וכל רגע שאני לא עובדת מרגיש לי כמו בזבוז זמן. אני לא מאלה שמחכים למוזה כדי לכתוב".
לסיום אומרת זרחי: "אני לא מסתכלת אחורה בזעם, אבל אחת הסיבות שעשיתי הרבה דברים בחיי היא כי לא הייתי מרוצה, ורציתי לעשות משהו שיותר טוב ומתאים לי".
מועצת מפעל הפיס לתרבות ולאמנות ויואב קוטנר יזמו את ארכיון "תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית". "מדובר בפרויקט מרגש וחשוב, שנולד מתוך חזון ודאג לשימור נכסים תרבותיים", אמרה דולין מלניק, ראש מועצת הפיס לתרבות ולאמנות במפעל הפיס. יואב קוטנר, "מר מוזיקה ישראלית", יצא למסע תיעוד של יוצרים, זמרים, כותבים, מלחינים, מוזיקאים ו"גיבורי תרבות" והארכיון מאפשר הצצה אל מסעם של אותם אמנים.
לפרויקט "תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית"
אבי טולדנו: "אולי כשאפסיק להיות מאיים וכבר לא אהיה בעולם הזה, יפרגנו לי יותר"
מועצת הפיס לתרבות ולאמנות תומכת ומסייעת ליוצרים ואמנים ומעודדת יצירה אמנותית המונגשת לקהלים וקבוצות שונות ומגוונות.
תכנית מועצת הפיס לתרבות ואמנות דינמית ומשתנה, ומאפשרת למגוון רחב ביותר של אמנים להביע את עצמם ולצמוח בתחומי:
אמנויות הבמה אמנות ועיצוב ספרות קולנוע טלוויזיה וניו מדיה ואמנות בקהילה
מפעל הפיס פועל למען קידום התרבות והאמנות בישראל. בואו להכיר >>