ניסים סרוסי מתגורר כיום בצרפת ורק מדי פעם מגיע לישראל. למה? "עזבתי בגלל האפליה, כי אתה נלחם, ומדבר עם קירות", הוא טוען בפרק החדש של ארכיון יוצרים, היוזמה המיוחדת של מפעל הפיס לתיעוד היוצרים הישראלים. "עדיף שיגידו לי שאני גרוע ולא אוהבים אותי, מאשר שיתעלמו ממני, שזה אסון. אתה עובד, מקליט, מוציא המון אנרגיה וכסף ובא מישהו מהרדיו, שאתה לא יודע מה הוא עשה בחיים שלו חוץ מאשר להתקבל לעבודה ברדיו, והוא פשוט לא מוכן להשמיע אותך. אתה לא מעניין אותו. והכי גרוע - דרך זה שהוא לא משמיע אותך, אחרים לא שומעים אותך".
בראיון עמו, סרוסי מסביר שכל חייו הבוגרים הוא נאלץ להיאבק בדעות הקדומות הללו. הוא נולד ב-1948 בתוניסיה, לבית דתי. אחד מבין שישה אחים ושתי אחיות. בצעירותו, למד בבית ספר ישראלי-יהודי. שם, לצד הפיוטים והתפילות שהכיר גם מהבית, שמע סרוסי בסתר שירים בצרפתית וספרדית, שהשפיעו בהמשך רבות על הקריירה שלו: "עד גיל 11 הייתי זמיר מקהלת בית הכנסת. יום אחד אחי הגדול אמר שבקזינו שעל חוף הים יש תחרות שירה, אז חמקנו לשם ושרתי משהו בצרפתית. סיימתי במקום השני וכשחזרנו הביתה בחמש בבוקר, ראינו שאבא שלי נעל את הדלת. ככה הוא גילה שהלכנו לתחרות וקיבלנו ממנו צעקות".
בגיל 14 עלה עם משפחתו לישראל "ואיך ששמתי רגל בארץ, חוויתי את האפליה הראשונה", הוא אומר. "ירדנו מהאונייה בחיפה ועלינו על משאית לרחובות, כי אמרו לנו שזו עיר גדולה. הגענו למעברה וקראו למשפחה המרוקאית שנסעה איתנו כדי שתרד לבית החדש שלה. למזלנו, מישהו מקומי בא לאחי ואמר לו 'אם יגידו לכם לרדת גם כן, תענו שאתם יורדים רק אחרי הפולנים, הלבנים', משפחה קטנה שגם הייתה איתנו על המשאית. ובאמת לא הסכמנו לרדת. נסענו איתם עד לשיכון החדש וכששאלנו למה לא הורדתם אותנו פה מלכתחילה, האנשים מהסוכנות ענו שיש להם רשימות".
סרוסי מספר שכנגר צעיר, הוא בנה לעצמו את הגיטרה הראשונה. הוא התאמן ללא הרף, השתפר והופיע, אולם "בצבא אפילו לא הראו לי את הפרוזדור למבחנים של להקה צבאית. אמרתי שאני רוצה לשיר, ענו לי 'תשיר בסיני, עם העוזי שלך'. אחרי הצבא הרכבתי להקה ועשינו הופעות. אחרי שהתקליטון שלנו יצא, מכרנו 17 עותקים בשבוע הראשון, אבל אף אחד לא הסכים לשים את זה ברדיו, עד שאייבי נתן אמר שהוא אוהב את 'איני יכול' ובזמן המלחמה ב-1973, היה משמיע אותו כל לילה ב-23:30".
"'איני יכול' היה השיר הראשון שכתבתי", הוא נזכר. "הוא בא מסיפור אכזבה אמיתי. הכרתי בחורה במועדון ששרתי בו ביפו והייתה אהבה אמיתית, אבל אחרי זמן קצר היא באה אליי בוכה ואומרת לי שאח שלה רוצה להרוג אותו ושהוא לא מוכן שהיא תצא עם זמר, כי אלה תמיד מעשנים ושותים. למרות שאני בחיים שלי לא עישנתי, שתיתי או נגעתי בסמים, עד היום. הראש שלי תמיד במוזיקה. אז הלכתי איתה לאוטובוס, נפרדנו וחזרתי הביתה. לקחתי את הגיטרה והאקורד הראשון שיצא לי היה ל'איני יכול'".
ומה לגבי השיר עמו הוא מזוהה יותר מכל, "אשליות": "הוא היה אצל שני אמנים מוכרים מאוד, שלא עשו איתו כלום, אז בסוף הוא הגיע אליי והפך ללהיט ענק. בכל מקום שרו אותו, היית הולך לחוף ושומע אותו כל הזמן, ורק ברדיו לא השמיעו. וזה פוגע מאוד, כי אתה לא נכנס למצעד הפזמונים אפילו עם להיט כזה, ואז אתה מתחיל לשאול את עצמך 'למה?'. זה שיר טוב, זה שיר לא טוב? אין תשובות. רק מתעלמים ממך".
כך או כך, "אשליות" כבר כמעט בן 50 וסרוסי יודע: "השירים קודמים לשם הזמר ולשמחתי, השיר הזה עדיין מוכר ואהוב, וכולם רוצים שאשיר אותו. לצערי, במשך שנים לא הוזמנתי לשום פסטיבל בישראל. תמיד נפלתי בין הכסאות. אבל אני אופטימי ומאמין שמחר יהיה יותר טוב מהיום".
מועצת מפעל הפיס לתרבות ולאמנות ויואב קוטנר יזמו את ארכיון "תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית". "מדובר בפרויקט מרגש וחשוב, שנולד מתוך חזון ודאג לשימור נכסים תרבותיים", אמרה דולין מלניק, ראש מועצת הפיס לתרבות ולאמנות במפעל הפיס. יואב קוטנר, "מר מוזיקה ישראלית", יצא למסע תיעוד של יוצרים, זמרים, כותבים, מלחינים, מוזיקאים ו"גיבורי תרבות" והארכיון מאפשר הצצה אל מסעם של אותם אמנים.
לפרויקט "תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית"
אבי טולדנו: "אולי כשאפסיק להיות מאיים וכבר לא אהיה בעולם הזה, יפרגנו לי יותר"
מועצת הפיס לתרבות ולאמנות תומכת ומסייעת ליוצרים ואמנים ומעודדת יצירה אמנותית המונגשת לקהלים וקבוצות שונות ומגוונות.
תכנית מועצת הפיס לתרבות ואמנות דינמית ומשתנה, ומאפשרת למגוון רחב ביותר של אמנים להביע את עצמם ולצמוח בתחומי:
אמנויות הבמה אמנות ועיצוב ספרות קולנוע טלוויזיה וניו מדיה ואמנות בקהילה
מפעל הפיס פועל למען קידום התרבות והאמנות בישראל. בואו להכיר >>