"יובל ומאיר היו מגיעים אליי הרבה והייתי מכיר להם את כל ההווי, סוגי מוזיקה שהם לא הכירו", נזכר אהוד בנאי בפרק החדש של ארכיון יוצרים, היוזמה המיוחדת של מפעל הפיס לתיעוד היוצרים הישראלים, במפגשים שלו עם בני דודיו. "ויובל תמיד אמר שהוא חושב שהכתיבה שלי זה משהו מיוחד. יום אחד הוא התקשר אליי ואמר שיש למשינה שיר חדש, אבל הם תקועים רק עם ההתחלה ולא מצליחים להתקדם, ולמחרת הם אמורים להקליט באולפן. היה להם את 'אני כל כך עצוב לי, ושקט על העיר. ודיזנגוף נראה לי כמו רכבת לילה לקהיר', שזה בעצם כל השיר, אבל אני המשכתי משם והם החליטו שאני צריך לקבל את הקרדיט, אז אני חתום על הטקסט הזה. משינה תמיד היו לארג'ים איתי, עד היום".
החיבור ההוא עם משינה בהחלט עזר בשעתו, כי בעוד שהיום אהוד בנאי הוא אחד היוצרים האהובים בזירה המקומית, לקח לו זמן להתניע את הקריירה המוזיקלית שלו. הוא נולד בירושלים ובגיל צעיר עבר עם הוריו לרמת גן, בגלל העבודה של אביו, יעקב, שחקן, קריין ומספר סיפורים: "הייתי לי הזכות לעשות איתו אלבום סיפורים לפני שנפטר", מספר אהוד. "כשרוצים לדעת מי זה אבא שלי, אני מצטט את השורה מ'חגיגה בסנוקר', וכולם מכירים. סבא שלי היה דתי ואבא שלי ממש לא, אבל הוא היה 'הרב של הקולנוע הישראלי' ותמיד שיחק את התפקיד הזה".
בזכות אביו, אהוד חשב תחילה לפנות לתחום המשחק. בגיל שמונה הוא לוהק לתפקיד של ילד בדואי בסרט בשם "סיניה": "זה השפיע עליי מאוד, עד היום. היה על הסט מישהו שלימד אותי שירים בערבית והיה משהו בהוויה שלי כילד בדואי שפשוט גרם לי להרגיש בבית. לא הסתדרתי בשיכונים ברמת גן. רק רציתי לחזור למאהל הבדואי שבנינו לטובת הצילומים, בחולות ראשון לציון".
המוזיקה לעומת זאת, לא הגיעה אליו באופן ישיר: "לא הייתה לנו הרבה מוזיקה בבית. כשרציתי לשמוע תקליטים, הלכתי לבית של דוד יוסי או של דוד גברי, כי אצלם היה פטיפון", הוא נזכר. "מה שכן, הרדיו היה פעיל מאוד אצלנו, עם שירים עבריים של שנות ה-50 או מוזיקה ערבית. היום המוזיקה היא כל עולמי. המסרים משפיעים עליי ואני שומע מוזיקה כל הזמן. תמיד חשבתי שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לי זה להפוך ל'זמר-יוצר', אבל לא דמיינתי שזה משהו ריאלי".
תחילה, הוריו של אהוד שלחו אותו ללמוד צ'לו, אבל הפער בין המוזיקה הקלאסית שניגן לסגנונות אותם אהב לשמוע ("בדיוק התחילו אז אלביס, הביטלס וכו'"), גרם לו לשנות כיוון ולקראת הצבא הוא הרים לראשונה את הגיטרה: "העולם המוזיקלי שלי התעצב בשנים האלו. אריק איינשטיין ושלום חנוך השפיעו עליי מאוד, כי שיתוף הפעולה בינים היה נפלא בעיניי. הוא גרם לחי לחשוב שאם משהו כזה יכול לקרות גם פה בישראל, כמו בשאר העולם, אז הכל אפשרי".
אחרי הצבא מצא עצמו בנאי נודד שנה ברחבי אירופה, עד שהגיע ללונדון: "בשלב הזה כבר נגמר לי הכסף, לא היה לי מה לאכול או איפה לגור". למרות זאת, הוא סירב לוותר. "ראיתי אנשים מנגנים ברכבת התחתית ושמתי לב שאני לא פחות טוב מהם. אז כל יום ירדתי לנגן בתחנות וזה מאוד מאורגן שם. אתה צריך להזמין לעצמך מקום מראש בפינת התחנה, ואז אתה מתרוצץ בין התחנות לאורך כל יום העבודה. הצלחתי לשרוד ככה. לא היו לי עדיין שירים מקוריים משלי, אבל המוזיקה הפכה לפרנסה ופתאום גם היו מפגשים מעניינים - מישהי הזמינה אותי לארוחת ערב, מישהו הצטרף לנגן איתי ואחד אחר נתן לי צעיף".
לבסוף, לבקשת הוריו, הוא חזר מלונדון ולמרות שקיווה לשוב לשם במהרה, מצא עצמו נשאר בישראל ועובר לגור בראש פינה: "שם, בשקט של המקום הזה, לכל צליל שאתה מנגן יש מטען ושם גם התחלתי לכתוב ולהלחין. הייתי מרתך מילים ומנגינה וזה לא בא לי בקלות בהתחלה". בינתיים, הוא התפרנס מעבודות בנייה: "בנאי... כנראה בכל זאת יש משהו בגנים עם השם הזה".
כאשר שב כעבור כמה שנים לגור במרכז, החל לעבוד עם בני משפחתו: "במשך שנתיים הייתי פועל במה של הגשש, ב'קרקר נגד קרקר'. התפקיד שלי היה להביא לשייקה פלאפל באחד המערכונים, אז הפכתי למומחה והכרתי את הפלאפל הכי טוב בכל מקום בארץ. פתאום הגיע דודי היקר יוסי ז"ל, שמאוד אהב את הדרך בה ניגנתי על הגיטרה. הוא אמר שהוא עושה מחזמר על צוענים ורצה שאהיה על הבמה, בתפקיד צועני אילם, ורק אנגן. זה היה מושלם מבחינתי".
בשלב זה, בנאי גם מצא סופסוף את הסגנון הייחודי לו, זה שהזניק לבסוף את הקריירה שלו: "הייתי שומע המון רגאיי. זה משך אותי בגלל הפשטות הבסיסית ובגלל התכנים הכביכול יהודיים ואחרי כל המסעות, רציתי להביא חידוש לעולם המוזיקה הישראלית, לא רק מבחינה מוזיקלית, אלא גם מבחינת תוכן. שלא אבזבז את הזמן של המאזין שלי, אלא אביא לו משהו מתוך עולמי. לכן הדמות הזו, של היידישע ראסטמן מאוד דיברה אליי. זה היה מיקס מוזיקלי וגם מסע חיפוש אחרי משהו מקורי שהרגשתי שעומד להגיע, ז'אנר חדש. לדעתי השיר הזה הקדים את זמנו, כי הוא לא הושמע בכלל. חשבתי שזה כבר לא יצליח לי, אבל בהשפעת אשתי ואבא שלי החלטתי לעשות עוד ניסיון אחד והוצאתי כסינגל את 'עיר מקלט'. אם זה לא היה מצליח, לא הייתי מתראיין כאן. אבל זה הצליח".
מועצת מפעל הפיס לתרבות ולאמנות ויואב קוטנר יזמו את ארכיון "תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית". "מדובר בפרויקט מרגש וחשוב, שנולד מתוך חזון ודאג לשימור נכסים תרבותיים", אמרה דולין מלניק, ראש מועצת הפיס לתרבות ולאמנות במפעל הפיס. יואב קוטנר, "מר מוזיקה ישראלית", יצא למסע תיעוד של יוצרים, זמרים, כותבים, מלחינים, מוזיקאים ו"גיבורי תרבות" והארכיון מאפשר הצצה אל מסעם של אותם אמנים.
לפרויקט "תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית"
ישראל גוריון בארכיון יוצרים: "בני אמדורסקי אמר לי 'תסחוב את הגיטרה, אני דואג לביזנס', והצלחנו מאוד"
מועצת הפיס לתרבות ולאמנות תומכת ומסייעת ליוצרים ואמנים ומעודדת יצירה אמנותית המונגשת לקהלים וקבוצות שונות ומגוונות.
תכנית מועצת הפיס לתרבות ואמנות דינמית ומשתנה, ומאפשרת למגוון רחב ביותר של אמנים להביע את עצמם ולצמוח בתחומי:
אמנויות הבמה אמנות ועיצוב ספרות קולנוע טלוויזיה וניו מדיה ואמנות בקהילה
מפעל הפיס פועל למען קידום התרבות והאמנות בישראל. בואו להכיר >>