Primary Advertiser
בשיתוף מפעל הפיס
27/12/2020

"זוהר ארגוב היה עילוי. ישבתי בהקלטות ונהניתי"

ננסי ברנדס ("אני הגבר היחיד בעולם שקוראים לו ננסי, בדקתי") תמיד ידע לייצר מוזיקה נהדרת ולהצחיק את כל מי שבסביבה: "תקראו לי אינפנטיל, אבל אני פשוט נהנה מהחיים האלה". בפרק החדש של ארכיון יוצרים הוא נזכר בתחילת הדרך, בקסם שמצא בארגוב ובהצלחה המפתיעה

קריירה מרתקת ולא צפויה. ברנדס (צילום: צילום מסך, צילום מסך)

ננסי ברנדס הוא אחד מסיפורי ההצלחה הפחות צפויים בעולם המוזיקה הישראלית. הוא נולד ברומניה הקומוניסטית בשם סילביו ברנדס, אך בעקבות הכינוי שהעניקה לו סבתו, החל להשתמש בשם ננסי: "אני הגבר היחיד בעולם שקוראים לו ככה. בדקתי בויקיפדיה ובגוגל", הוא טוען בפרק החדש של ארכיון יוצרים, היוזמה המיוחדת של מפעל הפיס לתיעוד היוצרים הישראלים.

ברנדס, בן יחיד, מעיד על ילדותו בבוקרשט: "כבר בגיל צעיר הבנתי שאני בעיקר מפריע לחיי החברה של ההורים שלי. יש סיפור שאימא שלי בכלל רצתה לעשות הפלה והלכה לרופא, אבל הוא אמר לה 'זה קצת מאוחר בשביל זה. הילד כבר בן ארבע'".

"הייתי נודניק, בוכה, קוץ בתחת ובשלב מסוים הביאו לי מורה לפסנתר, אבל אני רציתי להיות כדורגלן", הוא נזכר. "החליפו לי שבעה מורים, עד שהאחרון בא לאבא שלי ואמר לו 'הבריאות שלי יותר יקרה מהכסף שלך. הילד הזה גומר לי את החיים'. ככה סיימתי את לימודי הפסנתר, עד שבגיל 13 גיליתי שהפסנתרן של בית הספר, שהיה פחות טוב ממני בנגינה, מצליח למשוך אליו את כל הבחורות ורק ככה חזרתי למוזיקה. בגיל 15 ראיתי סרט על The Shadows, עם קליף ריצ'רד וזה נתן לי את הפוש להקים להקה".

אותה להקה, Rosu si Negru (אדום ושחור), הפכה במהרה לאחת הפופולריות ביותר במדינה: "הייתה לנו את להקת הפופ-רוק הכי טובה ברומניה בתקופה ההיא. היינו מאוד דומיננטיים, כי ברומניה היו רק שתיים או שלוש להקות מפורסמות וזהו, אז הופענו באצטדיונים, בטלוויזיה, הוצאנו תקליטים, אבל הייתה צנזורה מטורפת. המוזיקה הרומנית הייתה קטסטרופה, כי הכל היה למען המפלגה, אז כל שיר שרציתי להוציא, צריך היה לעבור דרך הצנזורה וזה קשה מאוד. פעם אחת קראו ואמרו לי לשנות שורה באחד השירים מ'הנברשת שוב בוכה' ל'הנברשת שוב חוגגת', כי ברומניה לא בוכים".

"אחרי שלא אישרו לי לנסוע להופעות בשום מקום, אפילו לא בבולגריה, שגם היא הייתה חלק מהגוש הקומוניסטי, החלטתי לעזוב את רומניה ולעלות לישראל, עליה שמעתי בפעם הראשונה רק ב-1967, במלחמת ששת הימים", מספר ברנדס, שהגיע ארצה ב-1974. "צ'אושסקו קיבל אז 5,000 דולר על כל רומני שעבר לישראל ותוך חודשיים סידרו לי את המסמכים. הגעתי לפה ופתאום, אחרי כל ההצלחה ברומניה - אני כלום. בהתחלה חשבתי שישראל תהיה רק תחנת ביניים בשבילי ואולי אסע לחברים שלי בקנדה. לא ידעתי כלום על המדינה, אבל היא הפכה לאהבה מטורפת. הכל נראה לי כמו גן עדן והתאהבתי בשפה. מהר מאוד עשיתי קאט לחיים ברומניה, שכחתי אפילו את השמות של החברים שהיו איתי בלהקה שם. ידעתי גם שאני חייב להוכיח את עצמי בכל עבודה וכל עיבוד מוזיקלי בישראל ושאני לא יכול לחפף, אז עבדתי קשה".

את דרכו המקצועית בישראל החל ברנדס כנגן הפסנתר של הזמרת אילנית: "לא ידעתי מילה בעברית, אבל הייתי מצחיק את הקהל בהופעות כל הזמן, בפנטומימה. מכל דבר הייתי עושה בדיחה והמפיק היה צריך להזכיר לי שאילנית היא הכוכבת, לא אני".

בהמשך הדרך זכה ברנדס להצלחה עם אבי טולדנו (שהשיר "הורה" שעיבד עבורו סיים במקום השני באירוויזיון ב-1982), שימי תבורי, יהורם גאון ורבים אחרים, אך יותר מכל אולי זכור לו שיתוף הפעולה עם זוהר ארגוב: "הוא היה עילוי. בתקופה ההיא, הייתי נלחם עם זמרים כדי שישירו בית אחד כמו שצריך, נקי. אם הם עשו את זה, שלחתי אותם הביתה ואמרתי שיבואו למחרת בשביל הבית השני, כי כבר לא היה לי כוח. לפעמים זה היה לוקח שש שעות, לשיר בית בלי זיופים. זוהר? הוא היה גומר את השיר, נקי, תוך חצי שעה. הוא שר עם דיקציה, בקצב נכון, הוא היה זמר מסוג אחר. אנשים לא מבינים מה זה לשבת מאחורי הזכוכית בהקלטה, ופשוט ליהנות. אני גאה שהוצאתי ממנו שלושה אלבומים, שכל אחד מהם מופת וזה משהו שיישאר אחרי מותי. כל החיים אהיה אסיר תודה שבזכות זוהר קיבלתי פרגונים וקרדיטים כמעבד. אני רשום באקו"ם על 3,400 עיבודים בזכות זה וזמרים צעירים שבכלל לא נולדו אז, כמו משה פרץ ודודו אהרון, באים ומדברים איתי על העבודה עם זוהר".

ואיך הוא רואה את הקריירה העשירה שלו? "אני חושב שאנשים אוהבים את מה שיש בי. אני נותן המון אהבה וכשרואים אותי ברחוב, תמיד מחבקים אותי. אני מקרין סוג של ילד טוב, גם כשאני בטלוויזיה. עשיתי מוזיקה מזרחית, עברתי לטברנה, הראיתי לאנשים שאני טוב במוזיקה וגם הצחקתי אותם. אין לי תלונה על כלום. בחיים לא תשמע אותי מתלונן. אני פשוט נהנה מהחיים האלה. תקראו לי אינפנטיל או שטחי, אבל אני פשוט נהנה".

מועצת מפעל הפיס לתרבות ולאמנות ויואב קוטנר יזמו את ארכיון "תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית". "מדובר בפרויקט מרגש וחשוב, שנולד מתוך חזון ודאג לשימור נכסים תרבותיים", אמרה דולין מלניק, ראש מועצת הפיס לתרבות ולאמנות במפעל הפיס. יואב קוטנר, "מר מוזיקה ישראלית", יצא למסע תיעוד של יוצרים, זמרים, כותבים, מלחינים, מוזיקאים ו"גיבורי תרבות" והארכיון מאפשר הצצה אל מסעם של אותם אמנים.

לפרויקט "תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית"

נורית הירש: "אני בכלל נמשכת למוזיקה ערבית, הדרבוקה מאוד מדברת אליי"

walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully