"אבא שלי היה חירש. כאב לי מאוד שהוא לא שמע את השירים שלי"

לשלמה בר אין שום בעיה להודות באמת: "אני יודע שלא יכולתי להיות חלק מהמיינסטרים ואני בסדר עם זה, כי אני חי, מופיע ולא מתפשר. אז אני שמח בחלקי ובשבילי זה ניצחון".

בפרק החדש של ארכיון יוצרים, היוזמה המיוחדת של מפעל הפיס לתיעוד היוצרים הישראלים, מסביר המוזיקאי הוותיק למה העדיף בשעתו לא להשתלב במיינסטרים: "הייתי אינדיבידואל. בתקופה שלי, לכל אמן היה את הסגנון שלו והיום הם נשמעים אחד כמו השני. אמנות צריכה להיות משהו אישי. אני מרגיש שמוזיקה צריכה להיות מגויסת ופוליטית, לגלות פגמים ולדבר על הכאבים והשמחות. ואם אני צריך להילחם על משהו, אני נלחם".

בר נולד במרוקו ב-1949 ועלה עם משפחתו לישראל בגיל שש: "מהילדות במרוקו יש לי זיכרונות מוזיקליים חזקים, כי כשאדם עובר חוויה, רוחנית או טראומטית, היא תמיד מלווה אותו והיה לי שם גם את זה וגם את זה". באחד המקרים מאותן שנים, הוא נזכר: "חשבתי שמוזיקה זה משהו שמלאכים עושים, שזה בא מהשמיים. לא ידעתי שיש דבר כזה - נגנים. אז יום אחד יצאתי מהבית, שמעתי מוזיקה והתחלתי ללכת אחריה. הייתי מהופנט והלכתי לאיבוד. לא ידעתי איך לחזור הביתה ולמזלי בסוף מצאו אותי".

את חוש הקצב והמוזיקה קיבל מהצד של אימו. היא, אחיה ובני הדודים שלו היו כולם מוזיקאים: "היא הייתה שרה לי שירי ערש בג'יבריש. מוזיקה זו תכונה שאימא מעבירה לילדים שלה, כך אני מאמין. בזכותה התחלתי לנגן מגיל צעיר. הייתי מתופף על הבטן, על הגוף, כל הזמן". אביו לעומת זאת, לא יכול היה ליהנות מהקריירה המתפתחת של בר: "הוא היה תותחן בצבא האלג'ירי והפך לחרש. התחלתי לעשות מוזיקה ולא יכולתי להשמיע אותה לאבא שלי. זה כאב לי מאוד".

בר גם מספר שלאחר שהמשפחה עלתה, היא נשלחה למעברה בבאר יעקב והמצב לא היה פשוט כלל: "התנאים היו רעים. לא היה הרבה אוכל. רק בגיל 16 או 17 הבנתי לראשונה באיזה משבר באמת היינו, איזה עוני תרבותי היה לנו ואילו השפלות ההורים שלי עברו".

למרות הכל, הוא מעיד כי היה ילד שמח, שהיה מתרוצץ במעברה יחף, רץ ממקום למקום ונקשר למוזיקה המקומית: "הפרברים, הדודאים, חלק מהלהקות הצבאיות, לזה התחברתי בהתחלה. תמיד הייתה לנו מוזיקה בבית וכשהגענו לישראל נוצרה תערובת מוזרה, כי מצד אחד שמענו אום כולתום ומצד שני את המוזיקה הישראלית. בנוסף, גיליתי את המוזיקה ההודית, הא-סימטרית, ואז גם הבנתי לאן אני שייך. אחרי ששמעתי את המוזיקה הזו, הגעתי למקום הנכון עבורי, כי זו מוזיקה מלודית. כשסופרים בסימטריה במוזיקה, האינטלקט בא לפני הרגש ואני רציתי משהו אחר, הפוך".

הפריצה הגדולה של בר הגיעה במחזמר המחאה "קריזה", שעלה בתיאטרון חיפה ב-1976: "זו הייתה הצגה עממית. לפחות מיליון איש ראו אותה ואני רואה קשר ישיר בינה לבין המהפך שהגיע שנה לאחר מכן. אמנות יכולה לעשות מהפך".

מאותה הצגה יצא גם אחד הלהיטים הגדולים של בר, השיר "ילדים זה שמחה". כתב אותו, כמו את ההצגה כולה, יהושע סובול ובר מספר על מפגש בין השנים לפני כמה שנים: "התברר לי שהוא הלך לראיין נשים מרוקאיות ושאל למה הן מביאות כל כך הרבה ילדים ואחת מהן ענתה 'ילדים זה שמחה', ומזה יהושע הלך ועשה שיר. זו גדולתו של היוצר. הוא לוקח מהעם והופך את זה למשהו ולכן יש לזה גם ערך סגולי. כשאתה מדבר ככה מתוך העם, ולא מביא דברים מלפני 400 שנה, זה הופך את הכל ליפה כל כך וזו הגדולה של סובול. הוא ידע לקבל את המסר ויצר ממנו אמנות".

כאשר ההצגה, שהייתה הצלחה מסחררת, ירדה לבסוף, בר החליט שהוא פונה לכיוון חדש: "קיבלתי החלטה להקים להקה והתחלתי לאסוף אנשים - אחד ספרדי, אחד הודי, אחד אפריקאי, אחד בא מעולם הרוק. ככה נוצרה 'הברירה הטבעית'. בעיניי השם הזה הוא על המפגש של מזרח ומערב, שחייבים לעשות אותו. האמנתי שאם לא אנגן עם הצד המערבי, גם לבן שלי תהיה בעיה בהמשך. הכלל שהנחה אותנו היה שאף אחד לא ישתנה, אלא ניקח הכל וננסה לשים במקום אחד ולראות מה יוצא. הברירה הטבעית בשבילי הייתה לעשות מוזיקה, כי זו השפה של המקום וישראל היא המון מקומות ביחד, גשר בין מזרח למערב, עם כל היופי שיש בזה. בארץ קיים פסיפס עצום והוא בא לידי ביטוי יותר ויותר בשנים האחרונות. יש פה מהפכה".

מועצת מפעל הפיס לתרבות ולאמנות ויואב קוטנר יזמו את ארכיון "תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית". "מדובר בפרויקט מרגש וחשוב, שנולד מתוך חזון ודאג לשימור נכסים תרבותיים", אמרה דולין מלניק, ראש מועצת הפיס לתרבות ולאמנות במפעל הפיס. יואב קוטנר, "מר מוזיקה ישראלית", יצא למסע תיעוד של יוצרים, זמרים, כותבים, מלחינים, מוזיקאים ו"גיבורי תרבות" והארכיון מאפשר הצצה אל מסעם של אותם אמנים.

לפרויקט "תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית"

מוני אמריליו: "אם הלחן לא טוב, אני פשוט זורק אותו. כשהטקסט קוסם, בסוף ייצא משהו"