Primary Advertiser
בשיתוף מפעל הפיס
22/11/2020

"השמעתי לזוהר ארגוב בפעם הראשונה את 'הפרח בגני'. הוא לא אהב אותו"

אביהו מדינה התפרסם לאורך השנים גם כפזמונאי, מלחין וזמר מחונן, שסיפק שלל להיטים, וגם כלוחם עבור השוויון במוזיקה המקומית. בפרק החדש של ארכיון יוצרים הוא נזכר ברגע שהוביל אותו לפעול לשינוי המצב וחושף איך בסופו של דבר, שימי תבורי שכנע את ארגוב לבצע את השיר

גם יוצר, גם לוחם. מדינה (צילום מסך)

כמעט מראשית הקריירה שלו, לאביהו מדינה היו שני כובעים: הראשון, פזמונאי ומלחין, ולימים גם זמר מחונן, אשר חתום בין היתר על יצירות על-זמניות כמו "יעקב התמים" (אשר מוכר יותר כ"אל תירא ישראל"), "הפרח בגני", "שבחי ירושלים", "כבר עברו השנים" ועוד ועוד. השני, לוחם בולט במאבק למען המוזיקה ה"מזרחית", הים-תיכונית ומקומה בחברה הישראלית.

בפרק החדש של ארכיון יוצרים, היוזמה המיוחדת של מפעל הפיס לתיעוד היוצרים הישראלים, נזכר מדינה ברגע שהניע אותו לצאת למאבק הזה ולסייע לשינוי המיוחל להתחולל בעולם המוזיקה המקומית ב-50 השנים האחרונות.

"החל מ-1973 הוחלט להפריד במצעדי הפזמונים בין השירים שהיו מופיעים בפסטיבל הזמר 'למנצח שיר מזמור' בסגנון עדות מזרח, לבין השירים שהופיעו ברדיו באופן כללי ונקראו 'שירים עבריים' או 'ישראלים'. לזמר המזרחי בנו גטו, שנקרא 'מצעד פעמי המזרח' ואני ראיתי את זה וחשבתי שהידרדרנו לגרמניה של 1933. אמרתי לעצמי - מה זו הגזענות וההפרדה הזו? אלו מהצד המערבי של התרבות הם ישראלים ואלה מהצד המזרחי לא? צליל מזרחי לא שייך לישראל, שצריך מצעד נפרד בשבילו?".

עבור מדינה, הדימיון בין השפות, העברית והערבית, היה צריך להיות גורם מקרב, גם מוזיקלית, ולא מרחיק: "הערבים הם הכי קרובים אלינו, אז מה רגשי הנחיתות האלה ולמה אנחנו מתנשאים על תרבות אחרת? איפה האדם הנאור והמתקדם וכל הססמאות הריקות מתוכן האלה שאתם ממציאים? מתנהגים ככה ועושים ככה ולי הדברים האלו לא התאימו, וזה גם לא טוב לנו כעם, כי זה לא מגבש, אלא מפורר אותנו. ואיך הממסד בכלל מרשה לעשות הפרדה כזו? איפה האקט הציוני ותחושת השייכות של האזרחים? הרי רק עכשיו הם חזרו ממלחמה שנקברו בה אלפים. גם אני כמעט מתי, 20 פעמים ובשביל מה, כדי שיגידו לי שאני לא שייך?".

כיוון שבניגוד לחבריו, מדינה לא התפרנס ממוזיקה באותם ימים, הוא חש שהוא יכול וצריך להיות זה שמביע את דעתו: "מה שאני אומר עכשיו, אמרתי גם אז. שהיצירה היא דבר אחד, והמלחמה שלי על שוויון בתרבות הישראלית זה משהו אחר. אני טוען ששיר ישראלי הוא מושלם, כי יש לו גם מהמזרח וגם מהמערב. ואני מעדיף את הכינוי 'ים-תיכוני', כי אז זה פחות הופך אותנו לגטו וזה כולל גם את ישראל, וגם את צרפת, איטליה, יוון".

מדינה נולד בתל אביב, בשכונת שבזי, כשלושה חודשים אחרי הכרזת העצמאות ב-1948. השלישי מבין שמונה אחים. משפחתו הייתה ממגורשי ספרד, מאזור מדינה דל קמפו ליד מדריד, ומשם דבק בה גם שם המשפחה. מדינה עצמו מעיד כי הוא "נולד בוגר" וכאשר אביו נישא בשנית לאחר שאמו נפטרה, הוא עזב את הבית ועבר לקיבוץ כיסופים: "ביליתי שם את כל התיכון והתחלתי ליצור מבלי להבחין בכלל שאני פותח פרק חדש בחיים, כזה שיילך איתי להמון שנים. תמיד הייתי מתנדב שם להפיק, לביים ולהלחין את ההצגות של הכיתה. הייתה לי גיטרה, למדתי 4-5 אקורדים והתחלתי 'לשפוך'. עם האקורדים האלו כתבתי איזה 200 שירים. לא הייתי צריך יותר".

לצערו, הוא המשיך להיתקל בהדרה ומה שהוא חש שהייתה גם גזענות: "ב-1970 היה פרסום ברדיו על פסטיבל הזמר העברי ופסטיבל הזמר המזרחי. שלחתי שני שירים, את 'עונג שבת' ואת 'יעקב התמים' ושניהם נכנסו לפסטיבל המזרחי. כל פעם שהייתי שולח לשם שירים, הייתי נכנס לתחרות וגם מסיים במקומות הראשונים. אבל לעברי שלחתי שש פעמים ולא נכנסתי בכלל. זו הייתה סוג של גזענות, כי כוורת, אריק איינשטיין, אלון אולארצ'יק ואחרים יכולים להרשות לעצמם לשיר מדי פעם משהו עם סגנון מזרחי, בגלל שיודעים שזה לא המוטו שלהם ולא חשדו בהם שהם מתכוונים לקדם איזה סגנון ים-תיכוני. לקבל את זה כמשהו לגיטימי לעומת זאת? מה פתאום".

לאורך השנים שיתף פעולה מדינה עם כל הזמרים הגדולים של המוזיקה הים-תיכונית, כולל זוהר ארגוב כמובן, עבורו כתב כמה מהשירים המפורסמים ביותר שארגוב ביצע: "הוא הגיע אליי עם האמרגן שלו והשמעתי לו את 'הפרח בגני'. הוא נשאר עם פרצוף פוקר, יצא החוצה ואמר שהוא לא אוהב את השיר. זה עבר לשימי תבורי, אבל הוא לא רצה להתחרות איתו בפסטיבל הזמר המזרחי, אלא רק לשיר אותו בחלק האומנותי ומנהל הפסטיבל אמר לו שאי אפשר. אז שימי לקח את הקלטת, הלך לזוהר ואמר לו 'חמור, זה השיר שיזכה. קח ותגיד תודה'. זוהר התקשר אליי, ביקש סליחה ואמר שיעשה כל מה שאגיד לו. הוא שר אותו בפסטיבל וזכה במקום הראשון. אחר כך הוא היה שר אותו ארבע פמעים בכל הופעה והקהל עדיין היה מבקש עוד".

בסופו של דבר, נזכר מדינה בעצב, הוא, תבורי וארגוב ישבו יחד בחצר המכון בו ארגוב עבר את הגמילה השנייה שלו, ב-1986 ותכננו אלבום משותף לשלושתם, אלא שרגע לפני ההקלטות, ארגוב שם קץ לחייו. תבורי ומדינה החליטו לאחר זמן מה להמשיך בתכנית המקורית והוציאו אלבום כפול בשם "שירים שאוהבים", בהפקתו המוזיקלית של לא אחר מאשר ננסי ברנדס: "זה הפך ללהיט גדול", אומר מדינה. "ואני הפכתי לכותב מפורסם, שכל הזמרים פונים אליו לקבל שירים. בשלב מסוים כבר נמאס לי מזה שאחד שואל אותי למה נתתי שיר לזמר אחר ולא נתתי לו. אז כשהיו מתקשרים אליי, הייתי אומר להם שאני לא כותב יותר. שוב ושוב".

אלא שמדינה לא הצליח לעמוד בפיתוי והמשיך לכתוב, מה שלבסוף הוביל לקריירת שירה מוצלחת משל עצמו: "נהיה לי שם של כותב ומלחין. לא לזה התכוונתי, רציתי להיות יוצר וזמר, אבל הגורל החליט אחרת", הוא מסכם.

מועצת מפעל הפיס לתרבות ולאמנות יזמה את ארכיון "תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית". "מדובר בפרויקט מרגש וחשוב, שנולד מתוך חזון ודאג לשימור נכסים תרבותיים", אמרה דולין מלניק, ראש מועצת הפיס לתרבות ולאמנות במפעל הפיס. הארכיון שהקימה מועצת מפעל הפיס לתרבות ולאמנות מאפשר הצצה אל מסעם של אותם אמנים. המנהל האומנותי של הפרויקט הוא יואב קוטנר, "מר מוזיקה ישראלית", אשר יצא למסע תיעוד של יוצרים, זמרים, כותבים, מלחינים, מוזיקאים ו"גיבורי תרבות".

לפרויקט "תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית"

לאה שבת: "אבא עבד כל היום, אמא ניקתה בתים, גדלתי בלי שממש ראו אותי"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully