Primary Advertiser
בשיתוף מפעל הפיס
12/11/2020

יוני רכטר: "רציתי שכוורת ינגנו משהו והם הצביעו נגד. כמעט בכיתי, זה כאב"

בפרק החדש של ארכיון יוצרים של מפעל הפיס, המלחין הוותיק נזכר בימי כוורת: "הלהקה לא מיצתה את עצמה, אני לא חושב שהתחברתי לכולם שם", נעוריו בתל אביב ("אהבתי כדורסל, בנות, וגם מוזיקה") והרגע בו הביטלס גרמו לו להתרגש

מכוורת לאריק איינשטיין ועוד המון. רכטר (צילום מסך)

כבר כחמישה עשורים שיצירותיו של יוני רכטר, אחד המלחינים והמעבדים המוזיקלים האהובים ביותר בישראל, מלווה אותנו, כולל שירים בלתי נשכחים דוגמת "דמעות של מלאכים" (אותו הלחין כבר בגיל 15), "עטור מצחך", "הילדה הכי יפה בגן", "גברת עם סלים" ועוד ועוד.

במסגרת הפרק החדש של ארכיון היוצרים, היוזמה המיוחדת של מפעל הפיס לתיעוד היוצרים הישראלים, מספר מי שהיה חבר בשתיים מהלהקות הזכורות ביותר שהיו פה, "כוורת" ו"הכבש השישה עשר", על תחילת דרכו וחוויותיו כנער תל אביבי: "נולדתי בסוף 1951 בתל אביב ועד היום אני שם. זו העיר האהובה עליי. הוריי נפרדו כשהייתי קטן. גדלתי בבית אמי, לה היה אינטלקט חריף מאוד, אבל אבי היה זה שאהב מאוד מוזיקה, ניגן והיה בעל ידע נרחב באומנות. היה הרבה עניין אצלנו בבית".

כבר בגיל צעיר החל רכטר לחוש את הקשר למוזיקה: "כילד אתה לא מודע, רק מרגיש. הרגשתי שכשאני שומע מוזיקה, משהו מתרגש בתוכי. הייתי ילד עצוב, ראיתי אנשים במצבים עצובים וכל מיני דברים קשים אחרים, וזה השפיע עליי. לא השאיר טראומה, אבל בהחלט השפיע. המוזיקה הייתה הדרך שלי לברוח ובגיל צעיר קלטו שיש לי זיקה למוזיקה ושלחו אותי למורה השכונתית. הייתי זוכר את המנגינות שהיא לימדה אותי, ועושה כאילו אני קורא את התווים, עד שאבא שלי גילה את זה והחליף לי מורה. לא הייתי איזה ילד פלא שרצה להפוך לפסנתרן קלאסי. אהבתי כדורסל, בנות, וגם מוזיקה".

"התפנית הרגשית עם המוזיקה הייתה כשהתחלתי לשמוע דברים שיותר דיברו אליי, כמו הביטלס, אריק איינשטיין וכאלה", נזכר רכטר. "במקביל, נמשכתי לנגן מוזיקה קלאסית, אבל לא הייתי ברמה שיכולה להביא אותי למלא אולם קונצרטים. בגיל 14-15 התחלתי להתעניין גם בג'אז. ראיתי את הסרט 'הבוגר' והמוזיקה שם היא של סיימון וגורפינקל, והשתגעתי ממנה. עוד תפנית אדירה הייתה האלבום 'סרג'נט פפר'. חבר הביא לי את התקליט וזה היה כל כך אחר ומפתיע. נסעתי לדודה שלי בלונדון, קניתי את התווים ולא יצאתי מהבית שלה. רק ניגנתי כל היום".

על ההצטרפות לכוורת הוא מספר: "באתי יום אחד לבית הוריו של דני סנדרסון, לסוג של פגישה, אודישן כזה. ניגנו קצת ביחד, דיברנו והוא נתן לי קסטה, 'אופרת פוגי'. נקסמתי ממה ששמעתי. היו שם שירים מוכרים כמו 'המגפיים של ברוך' או 'פה קבור הכלב' ועוד המון שירים אחרים. זו באמת יצירה מאוד מרשימה".

"העניין עם כוורת", ממשיך רכטר. "הוא שזה היה גוף שלא היה בו מקום להתפתח לעוד כיוונים ולייצר מיצוי של האנשים. בגלל זה הלהקה התפרקה בסוף ואולי בגלל זה היא גם לא מיצתה את עצמה עד הסוף. אבל בתוך היצירה הזו כן היו דברים מאוד אומנותיים וזה היה אתגר מוזיקלי רציני, מעבר לצד המסחרי. היו שם נגני על, והיו את הזמרים, דני סנדרסון וגידי גוב. הם היו כמו לנון ומקרטני בעיניי. אהבתי מאוד את הטקסטים, הנונסנס. זה מאוד הצחיק אותי".

בימי כוורת, נזכר רכטר, הוא היה מציע לא פעם יצירות, עליהן חברי הלהקה היו מצביעים. רוב ההצבעות לא הלכו לטובתו: "היה לי רגע של תסכול. הבאתי קטע אינסטרומנטלי ונורא רציתי שכוורת ינגנו את זה. השמעתי להם והם היו המומים. זה היה מסובך כזה, עם מעברים והכל והם הצביעו נגד. כמעט בכיתי, ויצאתי משם. זה נורא כאב לי, אבל הבנתי אותם. נורא רציתי להיות אחד מהחבר'ה בכוורת, אבל אני לא חושב שהתחברתי לכולם שם. עם גידי היה לי חיבור".

על סוף דרכה של כוורת הוא מספר: "אחרי שנה וחצי שהופענו באינטנסיביות גדולה, 28 פעמים בחודש, התחלתי להרגיש קצת חנות וכתבתי עם אבנר קנר וזוהר לוי את '14 אוקטאבות'. התחלתי לחפש עוד דרכי ביטוי ובסוף זה הוביל לתחושה שכוורת מיצתה את עצמה. היינו חצי שנה בארצות הברית, ניסינו להקליט באנגלית, לא מצאנו משקיע ובסוף התפרקנו".

על עבודתו עם אריק איינשטיין הוא אומר: "באתי ללמוד מאיזה מאסטר. הוא לא ראה את זה ככה, הוא עוד היה בתהליך בעצמו, אבל ככה אני ראיתי את זה. דרך המפגש איתו הוא הביא אותי ואת השירים למקומות שיתאימו לו. אני אוהב לעבוד עם אנשים אחרים, לשאת איתם באחריות. לא הייתי בשל לסולו אז ואני לא יודע אם גם היום אני בשל".

המפגש עם אריק עשה טרנספורמציה לכל מיני שירים ששרתי. למדתי, הכרתי חברים חדשים דרך אריק. הבאתי גם את הנדוניה שלי, אבל הוא היה מנוסה והביא אותי למקומות שהתאימו לו, למזג ולאופי שלו. עשינו ביחד מופע בשם 'אנשים אוהבים לשיר' והכל היה עליי. הייתי בן 25, לא ישנתי מרוב חרדה בלילות, הייתי עם זיעה קרה, חשבתי מה יקרה אם זה לא יהיה בסדר. הייתי צריך לבנות עוצמה פנימית כדי לעמוד בלחצים האלה. הדברים האלה חיסנו אותי, חישלו אותי לעמוד בעתיד באתגרים לא קלים. ברגע שאני בפנים, ברור לי לאן זה הולך. היה לי קשה הרבה שנים להגיד לאנשים מה צריך לעשות, כי התפקיד שלי היה הרבה פעמים מפיק מוזיקלי ופתאום בא נגן שמבוגר ממך בעשר שנים בגישה של 'למה מי אתה?'".

מועצת מפעל הפיס לתרבות ולאמנות יזמה את ארכיון "תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית", שבו מתארחים כמה מגדולי היוצרים שעיצבו את התרבות הישראלית. "מדובר באחד הפרויקטים המרגשים והחשובים שנעשו עד כה בתרבות הישראלית, שנולד מתוך החזון שלנו לפעול לא רק לתמיכה וסיוע ליצירה חדשה של אמנים הפועלים כיום, אלא גם מתוך דאגה לשימור נכסים תרבותיים", אמרה דולין מלניק, ראש מועצת הפיס לתרבות ולאמנות במפעל הפיס.

הארכיון שהקימה מועצת מפעל הפיס לתרבות ולאמנות מאפשר לכם הצצה אל מאחורי הקלעים ואופן היצירה של אותם אמנים. מי שמנהל אמנותית את הפרויקט הוא יואב קוטנר, "מר מוזיקה ישראלית". קוטנר יצא למסע תיעוד של יוצרים, זמרים, כותבים, מלחינים, מוזיקאים ו"גיבורי תרבות" נוספים ויצר ארכיון מרשים של יוצרי הזמר העברי וסיפורם.


לפרויקט "תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית"

"התחלנו לשיר ביחד וזה היה רגע קסם": ג'וזי כץ מספרת על הקמת "החלונות הגבוהים"

  • יוני רכטר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully