Primary Advertiser
בשיתוף מפעל הפיס
22/09/2020

"צחקתי בבית הספר וכעונש קשרו אותי לכיסא ליום שלם. זה היה נוראי"

קורין אלאל נזכרת בילדות הלא שגרתית שלה בטוניס, איך היא ומשפחתה ברחו לישראל, מה גילתה לפתע על הילדים שלה ואיך המפגש הראשון והלא צפוי עם יהודית רביץ שינה את חייה

לא ידעה עברית עד גיל שמונה, כשעלתה לישראל. אלאל (צילום: צילום מסך, צילום מסך)

מזה שנים רבות קורין אלאל היא אחת הזמרות האהובות והמצליחות בארץ, בזכות להיטים דוגמת "ארץ קטנה עם שפם", "זן נדיר" ו"אנטרקטיקה", אולם תחילת הדרך שלה הייתה לא שגרתית כלל ומאוד רחוקה מהמקום אליו הגיעה לבסוף.

בפרק החדש של ארכיון יוצרים, הפרויקט המיוחד של מפעל הפיס לתיעוד המוזיקאים הישראלים, היא מספרת על ילדותה והמסלול להצלחה: "נולדתי בטוניס וגרתי שם עד גיל שמונה. הייתה לי משפחה מאוד עשירה מצד אבא, ומאוד ענייה מצד אימא. סבא שלי מצד אימא היה מוכר נעלי בית בשוק, ולאבא של אבא שלי היה בית חרושת לשוקולד, 'שוקולה אלאל', השוקולד היחיד בטוניס. בהתחלה גרנו עם סבא וסבתא והייתה אווירה יותר דתית, עם תפילות בכל יום שישי. אחר כך עברנו לבית שלנו, המשפחה. אבא, אימא, אחי ג'קי זכרונו לברכה ואני. היה לנו בית מוזיקלי. אבא שלי היה מנגן בפסנתר. הייתי יושבת לו על הברכיים והוא היה מנגן לי נעימות של מלחמה. דיברנו רק בצרפתית. לא ידעתי עברית עד גיל שמונה".

עד שעלתה לישראל, אלאל למדה במנזר מקומי בטוניס. שנים לאחר מכן היא גילתה משהו על עצמה ועל אותם ימים: "היה לי סוד עם עצמי, שרק לא מזמן פתרתי אותו, כי לא ידעתי איך להתייחס אליו. כשהילדים שלי, עומר ויונתן, גדלו, הסתכלתי עליהם ואמרתי 'הם לא מקללים'. סבא שלי, כל בוקר לפני שהייתי הולכת לבית הספר, היה אומר לי 'קורין, כשאת מגיעה לכיתה וצריכה להצטלב, כי זה מנזר, את מקללת'. ואני זוכרת שכל בוקר קיללתי וכשעליתי לארץ שכחתי מזה, אבל אז הסתכלתי על הילדים ואמרתי שהם דומים לי, אבל אני לא רואה אותם מקללים כל בוקר. לא היה לי נעים לדבר על זה בכלל".

גם החוויות הייחודיות מאותו בית ספר לא עזבו אותה עד היום: "זה היה בית ספר טוב, הכי טוב באזור, רק של בנות כמובן. אבל היו שם בכיתה אנשים קשים. אני חייבת להלשין, הגיע הזמן. יום אחד חברה מהכיתה, מאחוריי, דגדגה אותי והתחלתי לצחוק וכעונש קשרו אותי לכיסא יום שלם. זה היה עונש נוראי. חוץ מזה, צורת הלימוד שם הייתה לימוד בעל פה וזה לא תמיד הצליח לי ופעם אחת קיבלתי בגלל זה סביבון עם אוזני חמור והייתי צריכה להסתובב איתו כל היום וכולם ראו שהוא היה לי על הראש. זה גם היה נורא".

"בגיל שמונה, בלית ברירה, הסתלקנו מיד מבחינה ביטחונית", היא מספרת על העלייה לארץ. "נסענו לפריס ומשם באונייה לחיפה והמשפחה של יזהר אשדות קיבלה אותנו. הם המשפחה שאימצה אותנו. גרנו באולפן קרוב לנתניה. התחלתי ללמוד עברית, היה לי קשה והייתה לי חברה שלקחה אותי כפרויקט אישי. היא לימדה אותי עברית ואני לימדתי אותה צרפתית. שנה אחר כך עברנו לעיר קטנה ליד והצטרפתי לקבוצת נוער. ככה התחלתי ללמוד על התרבות של הארץ".

בילדותה גם החלה המשיכה של אלאל למוזיקה: "בקיץ היינו נוסעים כל המשפחות לחוף הים ומשכירים וילות ובערב, ההורים היו הולכים לשמוע מוזיקה, בדיסקטוקים ואני הייתי מציצה על ההופעות האלה מהחלון. אני זוכרת מטוניס גם את המוות של אדית פיאף. אני זוכרת את התמונה הזו בעיתון. זו הפעם הראשונה שבכיתי ממוות של מישהו. נורא אהבתי אותה וזה היה 'וואו' ואחר כך עשיתי את 'חיים בוורוד'".

החיבור למוזיקה המשיך להתחזק אחרי שהגיעה לישראל: "בכיתה ז' ביקשתי גיטרה. לדוד שלי הייתה והוא היה מנגן ריי צ'רלס ורציתי להיות כמוהו. הוא אוהב מוזיקה והדביק אותי. סבתא שלי הביאה לי את הגיטרה הראשונה ולא ידעתי לנגן. הסתכלתי על החברים שלי שידעו, למדתי מה הם עושים. ככה למדתי כל פעם עוד אקורד. היו לי חברים שניגנו מדהים ואז החיפושיות היה משהו מאוד חם, ב-1963. ככה למדתי והשתפרתי בנגינה, אבל עוד לא שרתי".

אז איך בכל זאת הפכה לזמרת? "אחרי התיכון רציתי להתחיל לכתוב שירים, אבל לא הייתה לי את העברית. התקבלתי ללהקת פיקוד דרום ורצו שאשתתף שם במחזמר, אבל אמרתי שאני לא רוצה לרקוד. רק לנגן ולשיר. אז העיפו אותי. אבל יום אחד שם, כשהתאמנו בחדר חזרות, הגיעה יהודית רביץ לבקר חברה שלה. זה מפגש ששינה את כל החיים שלי. ישבנו אחת מול השנייה וכל אחת עשתה שיר, פינג פונג, בלי לדבר. פתאום אמרתי לה שאני לא מבינה איך לכל השירים שלה יש מילים ולשירים שלי אין. אז היא אומרת לי 'מה הבעיה? תפתחי ספר של משורר ואם את מוצאת משהו שאת אוהבת, תלחיני'".

אלאל מספרת שהיא הייתה משוכנעת שזה אסור, אבל רביץ הסבירה שאם זה פורסם, מותר. "היא נתנה לי 'רשות', אז ישר הלכתי לחנות וקניתי ספרים של כל המשוררים המדהימים שהיו".

משם, הדרך להצלחה נסללה ואלאל מעידה שעברה מסע עד שמצאה את הסגנון המוזיקלי האהוב עליה והמתאים לה: "כל השנים חיפשתי מי אני. ג'אז, פופ? ישר ידעתי שלא. הכל התחיל מהשיר 'אני משתגעת', השיר הראשון שכתבתי לו מילים. יהודה עדר הפיק וברגע שהקלטנו באולפן, אמרתי לו שזה מה שאני רוצה לעשות. הסאונד הזה, עם הטון הכועס - זה מי שאני".

מועצת מפעל הפיס לתרבות ולאמנות יזמה את ארכיון "תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית", שבו מתארחים כמה מגדולי היוצרים שעיצבו את התרבות הישראלית. "מדובר באחד הפרויקטים המרגשים והחשובים שנעשו עד כה בתרבות הישראלית, שנולד מתוך החזון שלנו לפעול לא רק לתמיכה וסיוע ליצירה חדשה של אמנים הפועלים כיום, אלא גם מתוך דאגה לשימור נכסים תרבותיים", אמרה דולין מלניק, ראש מועצת הפיס לתרבות ולאמנות במפעל הפיס.

מועצת מפעל הפיס לתרבות ולאמנות ויואב קוטנר יזמו את ארכיון "תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית". "מדובר בפרויקט מרגש וחשוב, שנולד מתוך חזון ודאג לשימור נכסים תרבותיים", אמרה דולין מלניק, ראש מועצת הפיס לתרבות ולאמנות במפעל הפיס. יואב קוטנר, "מר מוזיקה ישראלית", יצא למסע תיעוד של יוצרים, זמרים, כותבים, מלחינים, מוזיקאים ו"גיבורי תרבות" והארכיון מאפשר הצצה אל מסעם של אותם אמנים.

לפרויקט "תיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית"

רמי קליינשטיין: "השכן שמעון פרס ירד וביקש בנימוס שלא אנגן שעה. זה היה מדהים"

  • קורין אלאל
walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully