"אנשים צפו במישהי במצוקה ולא עשו דבר. הצד המטריד הזה עניין אותנו"

זו הייתה שעת ערב מוקדמת, שנת 2009. החותרת יסמין פיינגולד בת ה-20 יצאה לעוד שייט שגרתי בירקון. אבל בפעם ההיא, יסמין התהפכה. במשך חמש וחצי דקות היא נותרה מחוסרת הכרה בתוך המים המזוהמים. עוברי אורח רבים צפו בה, זיהו את המצוקה ובכל זאת העדיפו להושיט יד אל המצלמה הפרטית במקום לסייע לזה.

נדמה שאפילו בחברה הישראלית השסועה, יש דבר אחד שכולנו מסכימים עליו: ישראלים עוזרים זה לזה בשעת צרה. אף על פי כן ולמרות הכל, במקרה של פיינגולד זה פחות קרה. וזו בדיוק השאלה שגרמה לנמרוד שפירא ורועי לב ליצור את "סינדרום פיינגולד" (בהשראת סינדרום ג'נוביז, ביטוי שנקבע לאחר רצח קיטי ג'נוביז בשנות ה-60). רק שהפעם, במקום סרט דוקומנטרי נוקב יצא להם פרויקט קולנועי שלקח טריפ עם מציאות רבודה בניו יורק עם כמה מהשמות הכי רותחים בארץ: מיכאל מושונוב, אורלי זילברשץ, צחי הלוי, יפתח קליין, קייס נאשף ונלי תגר. בקיצור, במקום לקנות כרטיס תחבשו קסדת VR רק כדי לגלות שאתם חלק מהסצנה.

המקרה של יסמין פיינגולד הצליח לגרום לציבור לתהות האם אנחנו באמת ערבים זה לזה או רק אוהבים לחשוב על עצמנו ככה. מצאתם תשובה?

רועי: "זו באמת אחת השאלות ששאלנו את עצמנו כשיצאנו למסע הזה. בשורה התחתונה, אבי טויבין הגיע בסוף, קפץ למים והציל אותה. אז זה כן קרה, כן הייתה ערבות הדדית. זה גם חלק מהתהליך שאנחנו עוברים במציאות מדומה. אנחנו מבינים שמשהו השתנה בנו".

נשמע קצת דיסטופי.

נמרוד: "הדור הקודם ראה טלוויזיה, זה שאחריו התמכר לאינטרנט ועכשיו יש פלטפורמות חדשות כמו מציאות רבודה. זה קלישאתי, אבל אם אי אפשר להביס את הטכנולוגיה - עדיף להצטרף אליה. והנה, אפילו בתוך עולם דיגיטלי ומכונס הצלחנו להרים פרויקט שמדבר על אחריות חברתית וחמלה לזולת. אנחנו כן חוגגים את האנושיות בתוך מרחב וירטואלי. זו גם הסיבה שהסרט נכנס לסל תרבות. כל התיכונים בארץ הולכים לצפות בו בשנה הבאה. זו ממש דרך לייצר דיאלוג עם דור המסכים".

שפירא ולב התחילו את המסע הקולנועי שלהם בנפרד, במסדרונות של בניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב והכירו בדיעבד אחרי כמה סיבובים בעולם. לב התחיל להתעניין בהולוגרמות ומציאות רבודה ושפירא יצר קליפים למוניקה סקס, נינט טייב, עילי בוטנר והיוצר האמריקאי מובי (שבחר בו מתוך 500 קליפים). בהמשך הוא עבד כ-6 שנים בחברה של יוני בלוך והחל לחקור את הרעיון של לצאת מהמסך השטוח אל התלת מימדי. הקשר הישראלי ניצח עד כדי כך שביום העצמאות של 2020 הם אפילו הנחיתו את רובי ריבלין בסלון שלנו.

אז התלת מימד הולך להרוג את הסינמטק?

נמרוד: "זה לא אמור להחליף את הקהל של הסינמטק. מדובר באמצעי מבע שמאפשר לנו לדבר לקהל אחר מבלי לדחוק מישהו הצדה. יש מספיק תוכן לכולם. אבל אני כן אגיד שמי שמתנסה בחוויה הזו, לא מאמין שהוא שם. זה שונה מכל מה שמכירים על קולנוע. זו ממש חוויה של חלום צלול".

ולמה דווקא הסיפור של יסמין פיינגולד?

נמרוד: "לפני הכל, חשוב לי להגיד שלא באנו לעשות תחקיר עיתונאי או להתעסק במחדלים. באנו לבדוק איך הסיפור מתחבר לטכנולוגיה ואיך האומנות שואלת שאלות או מסתכלת עליך בחזרה. שאלנו את עצמנו איך אנחנו יכולים לספר סיפור משמעותי ומצאנו פלטפורמה שמכניסה את הצופה לתוך הסרט ומאפשרת לו להסתובב בו חופשי".

רועי: "חיפשנו סיפור שמדגיש את הפסיביות. והסיפור של יסמין מציג סיטואציה שבה במשך חמש דקות אנשים עמדו על הגדר. יש כאן אפקט קלאסי של צופה מהצד וזה מבחינתנו היה הרגע שהבנו שזה סיפור שבא לנו לשחזר בתלת מימד. יש קורבן מתחת למים, אנשים שעמדו ולא עשו כלום ואין תירוצים. רק שכאן אנחנו מאפשרים לצופה להפוך לאקטיבי. והאמת היא, שיש גם סוף טוב".

פגשתם אנשים שהיו שם והסכימו לקחת אחריות על האירוע?

רועי: "הצלחנו להגיע לכמה. הרוב לא היו מוכנים לדבר, חלק הכחישו והתביישו. אבל בשלב מסוים הרגשנו שיש מספיק סיפורים ותימות שחוזרות על עצמן וכך יצרנו דמויות בדיוניות. גם הליהוקים לא נבחרו במקרה. בחרנו דמויות שמעוררות רגש בקהל הישראלי ומצליחות לגרום לו להבין את הפחד והחשש מפני התערבות אקטיבית. וכשצחי הלוי או נלי תגר אומרים שיש מצב שהם לא היו קופצים, הצופה עשוי להזדהות ולשאול את עצמו שאלות".

נמרוד: "מבחינת תחקיר, רועי ואני ידענו שנדבר עם יסמין. רצינו לשאול אותה ולהבין עם מי היא דיברה ביום שאחרי. בהמשך חיפשנו עדי ראייה ובסוף גם גלשנו למקרים אחרים בעולם כדי לבדוק אם באמת מחוץ לישראל אנשים קרים יותר".

ומה גיליתם?

נמרוד: "שחמלה זה רגש שקיים מאז ומעולם. בתורה אומרים לא 'תעמוד על דם רעך' והנוצרים לומדים על השומרוני הטוב. אנחנו סיפרנו סיפור שמסופר משחר האנושות".

רועי: "לא נתקלתי באדם שנכנס לחוויה הזו ולא מצא דמות שלא העבירה את התחושות שלו. יש שש דמויות וכל אחד מוצא את הדמות שמתנהלת כמו שהוא היה רואה לנכון".

אז אפשר להגיד שמדובר בדור הבא של הקולנוע?

רועי: "התעשייה מאוד התקדמה. אבל זה מרגיש כמו הימים הראשונים של הקולנוע. חבורת אנשים שמתכנסים סביב משהו חדש. זה ממש להרגיש כמו חלוצים שמנסים ליצור מדיום חדש ולהבין למה זה טוב".

אנחנו לא מוצפים גם ככה בתוכן?

נמרוד: "יש הצפה של תכנים. אין על זה ויכוח. ויש גם המון נושאים לעשות עליהם דוקו. אבל אם היינו עושים עוד אחד - הסיפור של יסמין היה יכול להיבלע. העניין פה הוא לנסות ליצור קולנוע תיעודי וחברתי מרגש ומצאנו פורמט חדש שמאפשר לנו לתכנן את כל החוויה. בגלל שהיא אינטראקטיבית יש בה משהו יותר מושך ומגרה מסרט דוקומנטרי. הבאנו כאן את הצד המטריד, המרתיע והמסקרן של האדם שצופה במישהי במצוקה ולא עושה שום דבר. זה מה שמעניין".

יש בסרט נימה שיפוטית?

רועי: "ניסינו מאוד להתרחק מזה. התייעצנו עם תסריטאים ומומחים ובעצמנו עברנו על התסריט מיליון וחצי פעמים. בסופו של דבר קשה לנטרל את זה לגמרי אבל אנחנו כן רצינו לשים את זה בצד ולהביא אנשים לרמה שהם מתחברים לאירוע על אף הקושי הגדול".

נמרוד: "זה משהו שממש התעסקתי איתו. מיכאל מושונוב, נניח, מגלם את הצלם שלא עשה שום דבר. ונורא שפטנו אותו. בדיעבד כשמצאנו את הווידאו המקורי, שמענו אותו מתייפח וראינו איך הוא רועד. זה גם היה רגע שנעלמה לנו השיפוטיות".

רועי: "חשוב להוסיף שהסרט שלנו לא היה יוצא אותו דבר בלי החומרים שהוא צילם. זה קונפליקט מאוד אמביוולנטי".

חוץ ממיכאל מושונוב הצלחתם ללהק לא מעט כוכבים. איך מגייסים שחקנים לפרויקט כל כך יוצא דופן?

רועי: "אני יכול להגיד שהייתה התלהבות מאוד גדולה. זה הגניב שחקנים לראות את עצמם ככה".

נמרוד: "גם מראש רצינו לקחת שחקנים אהובים לתפקידים של האנשים שלא קפצו. הם הוסיפו לזה רובד אחר שגורם לצופה להזדהות ברמה אחרת. צחי הלוי לצורך העניין מייצג את הגבר הישראלי האידיאלי שבכל זאת קופא ופוחד בסיטואציה הזו במקום לעשות את המעשה ההירואי שמצופה ממנו. או נלי תגר שמאוד אהובה ופתאום צריכה להגיד טקסטים של טוקבקיסטית מצויה שמאשימה את הקורבן. דרכם הצופה אומר 'וואלה, יש מצב שגם אני לא הייתי קופץ'".

ואיך יסמין הגיבה לזה?

נמרוד: "היא נתנה את הברכה שלה והיא מאוד אוהבת את הפרויקט. במהלך כל הסרט דאגנו לעדכן אותה וניהלנו שיח משותף. אני חושב שבאיזשהו מקום זה סגר לה את המעגל וגם נתן לה להסתכל על זה מזווית שונה. היא דיברה איתנו על העשור האחרון, על איך היא ניסתה לא להתעסק במי שעמד מהצד. זה דווקא עזר לה להתמודד עם זה. היא גם מקריינת את הפתיחה של הסרט בקול שלה. היה לנו חשוב שהיא ואבי טויבין שהציל אותה יהיו חלק מהסרט".

ואיזה תגובות קיבלתם מהתעשייה?

נמרוד: "התגובה הכי טובה הייתה לקבל תמיכה מגופים משמעותיים. קיבלנו מימון ממפעל הפיס, תאגיד השידור כאן 11, קרן מקור וקרן גשר שהאמינו בפרויקט הזה. בתור יוצרים, לקבל תקציב לעשות את הסרט שלך זו הריאקציה הכי טובה. יש לנו גם שותפים מקנדה וגרמניה שעזרו לנו לייצר קופרודוקציה בינלאומית".

זה נכון שגרמתם לקהל של פסטיבל טרייבקה לבכות בתוך קסדה?

רועי: "הבכורה של הפרויקט הייתה בפסטיבל טרייבקה בניו יורק. הם עושים עבודה פנומנלית עם המדיומים החדשים וזה אחד הפסטיבלים המובילים בעולם. ומשם יצאנו לפרויקט ארוך. הצגנו בטיוואן, יפן ולמעלה מ-30 פסטיבלים בעולם כולל טרייבקה וקאן. השאלות האלה, על איך מגיבים בכל מקום בעולם זה שולי בעיניי. כי כשזה עובד זה עובד ושבכל מקום בעולם יש חמלה ואמפתיה. זה מרגש ויש התלהבות. הכל נועד לשרת את המטרה. ונכון, זכינו בפרסים אבל התגובות של יסמין ואבי הכי ריגשו אותנו".