אמיר שדה ובן מאור כבר בני שלושים. ונכון, למרות שהם פועלים בסצנת היוטיוב המוזיקלית כבר יותר מעשור, אתם לא לגמרי סגורים על מאיפה אתם מכירים אותם. אם בדיוק סיימתם את גיל ההתבגרות אתם בוודאי זוכרים כמה הם אהבו לעצבן את ההורים שלכם כחלק מהרכב ההיפ-הופ "פרנקלין". כן, הרבה לפני שדודו פארוק הפך את זה לטרנד. ואם אתם טיפוסים של גלגלצ, יש מצב שאתם מכורים לכמה מהשירים שהפיקו עם ג'יין בורדו, רוני דלומי, האחיות כרקוקלי ויסמין מועלם.
כבר כמה שנים שאמיר ובן - הצמד שעשה את "ככה עדיף לי", גילה את יסמין מועלם לפני כולם דרך סרטון שהעלתה ליוטיוב, והכניס את "תל אביב זה אני ואת" עם ג'יין בורדו לפלייליסט של גלגלצ - מפיקים להיטים מתחת לרדאר ועל הדרך משתדלים להביא לעולם כוכבות חדשות בקצב מסחרר. אבל כמו כל סיפור סינדרלה מילניאלי, הכל התחיל מסרטון ביוטיוב שהתפוצץ חזק מדי.
"אנחנו חברים מגיל 13, הכרנו בסצנה של ההיפ הופ והיינו שני ילדים ראפרים כאלה", נזכר אמיר. "התחלנו להפיק מוזיקה במרתף של ההורים של בן וזו הייתה העבודה שלנו בתור ילדים. לקראת גיל 19 חברנו לאביחי נפתלי והקמנו את 'פרנקלין'. הוצאנו שירים ליוטיוב בתקופה שזה רק התחיל ועם השיר השני זה התפוצץ עם מיליוני צפיות. היינו סוג של דודו פארוק עם שירי דאחקות והופעות".
אם כבר דודו פארוק, מה אתם חושבים על הריאיון שלו שבו הביע חרטה על מה שעשה ונחשף בשמו האמיתי? הוא שוב עובד עלינו?
אמיר: "הוא אמנם הצליח בקנה מידה גדול יותר, אבל לגמרי חווינו אותו דבר עם 'פרנקלין'. הורים כעסו עלינו ועיריות החרימו אותנו. כשהוא בכה בטלוויזיה ממש הבנתי מה עובר עליו".
בן: "אני מאמין לו. הוא שחקן מוכשר ביותר שהופיע בדמות והגיע למימדים עצומים עם מסכה. ולא משנה כמה תצליח, באיזשהו שלב תתחיל להרגיש לא טוב עם המסכה הזאת".
אתם מבינים למה כעסו עליו או עליכם?
אמיר: "בישראל יש משהו מאוד משפחתי. המבוגרים מגוננים מאוד על הצעירים וקשה לנסות להצחיק מבלי לפגוע במישהו. ובאמת כשסיימנו את את 'פרנקלין', הפכנו לאמיר ובן והיינו במצב טראומטי. בואי, זה השם הכי גרוע שאי פעם ניתן להרכב. אבל לא רצינו יותר את המסכות והיינו כבר בטראומה מזה שלא יבינו את הסאבטקסט. קראנו לעצמנו 'אמיר ובן' ולאלבום קראנו 'האלבום'".
הייתם עושים ריאליטי כדי לקדם את המותג החדש מהר יותר?
בן: "אין לי בעיה עם מי שעושה ריאליטי, זה פשוט פחות אנחנו. כי ריאליטי זה לא מוזיקה, זה בידור וטלוויזיה. זה לא קשור למה שאנחנו עושים. גם קמפיינים זה לא מעניין. אנחנו רוצים לעשות מוזיקה. זה כמו שאני נורא אוהב כדורגל נניח, אז אמרתי בצחוק שאולי הייתי הולך לגולסטאר. אבל כשהמנהלת שלנו אשכרה סידרה לנו הצעה, חשבנו על זה מחדש וישר אמרנו שלא יקרה. זה גם מה שטוב בלהגיע לגיל שלושים. אם אתה חושב שמשהו מעפן אתה לא מתבייש להגיד את זה. חוץ מזה להיות בן שלושים זה נורא".
ובכל זאת, לשיר הפאקצות שיצרתם לפני 12 שנים יש 3.2 מיליון צפיות ביוטיוב לעומת שירים חדשים שמדברים על חוויות מורכבות מהשירות הצבאי של אמיר. אתם חושבים שכוכבי היוטיוב הרגו את כוכבי הרדיו?
בן: "חשבנו שרדיו זה מיושן כי צמחנו עם היוטיוב. היום אחרי שהשיר 'תל אביב זה אני ואת' נכנס לפלייליסט של גלגלצ, הרגשנו הרבה פרגון. זה כן פתח אותנו לעוד קהל ובדיעבד כל פלטפורמה שנותנת לך במה עוזרת".
קובי אפללו שדווקא כן מצליח ברדיו, התרעם ברשתות החברתיות על טקסטים של יוצרים מהדור שלכם. מה אתם חושבים על המתקפה שלו?
אמיר: "אני יכול להבין אותו. אבל קודם כל, קובי אפללו לא חייב להקשיב לכל דבר שיוצא. באופן אישי יש מוזיקה שאני אוהב יותר ופחות ואני לא צריך לכעוס על מי שיצר מוזיקה שאני לא נהנה ממנה. בתור מישהו שגדל על מוקי ואביב גפן, אני מסכים עם זה שלפעמים חסר במוזיקה תוכן ועומק. אבל יש מקום לכל הז'אנרים".
בן: "כשיוצא שיר ואנשים אוהבים אותו זאת אמנות ואין מה להתווכח. יש עכשיו גל של שירים כאלה אז הוא נתפס על זה. למה להכניס וייב רע? מהיכרות עם האנשים שכותבים את השירים האלה ובתור מישהו שגם עשה שירים שטותיים פעם, זה עדיין בא מהלב. גם לעשות כיף זה רגש. לא רק עומק נחשב. יש מקום לכל קשת הרגשות במוזיקה ואני אוהב את שניהם".
זה נכון גם עם שיר כמו קאקדילה?
אמיר: "כשיצא הסיפור אני ובן היינו בוויכוח על זה. אני כן חושב שאמן בסדר של עומר אדם יכול להשפיע על המציאות לטובה ולבחור את המסרים שלו טוב יותר. אבל בן טען שעומר בדרן והוא בא לעשות פאן".
בן: "אני לא מצדיק פגיעה באנשים ואני מבין את הפגיעה שנוצרה. בעיקר לא הבנתי למה לתדלק את הדיבור סביבו במקום לתת לו להיעלם".
כאמור, הגלגול המוזיקלי הבוגר והנוכחי של אמיר ובן ממקם אותם על הספקטרום שבין מגלי כשרונות למכונות להיטים משומנות. הצמד שהתחיל עם שירים שעוסקים בשדיים ותחת, התבגר ומצא את עצמו באופן די טבעי מפתח רפרטואר שיתופי פעולה מקצועיים הכולל בעיקר נשים. בחירה מקורית ומרעננת בנוף מוזיקלי שעדיין מפנה להן לכל היותר שליש מהבמה. הבולטת שביניהן היא יסמין מועלם שחברה אל השניים רגע לפני השנה הכי מטורפת בקריירה שלה. ושוב, בגלל היוטיוב.
לאחרונה קיבלתם הכרה רשמית ממפעל הפיס שהחליטו להעניק לכם מענק לטובת הפקת האלבום החדש שלכם. כמה תמיכה כזו משמעותית עבור אמנים צעירים?
אמיר: "המענק הזה ממש עזר לנו ליצור בשקט כי קיבלנו אותו במקביל להוצאה של האלבום. זה גם עזר לנו לדעת שאנחנו עושים משהו נכון".
בן: "כשאתה יוצר, הראש שלך עף עם רעיונות וזה לא עוצר. וככל שיש לך יותר מקורות מימון יש לך יותר הזדמנויות להגשים את החזון שלך".
יש לכם תדמית של מגלי כשרונות. אתם גם מרגישים ככה?
בן: "אנחנו כל הזמן מקשיבים לאנשים חדשים ומתעסקים בזה כל היום. לצורך העניין, כשהקשבתי ליסמין היה לה רק שיר אחד ביוטיוב. זה היה נשמע לי כל כך מיוחד וחדש שזה פשוט מטופש לפספס אותה. הייתי חייב לשלוח לה הודעה ולהפיק אותה".
באמת האמנתם שהיא תתפוצץ ככה?
אמיר: "בהתחלה לא הבנתי למה היא כל כך רגועה. ובאחד השירים שלה היא אומרת: 'מי שיש לה זהב רגועה' וזה הלך איתי. כי עד שפגשנו אותה, לא ראיתי יוצרת שהולכת קדימה מבלי להתבלבל. היא פשוט ידעה שזה יקרה ושיש לה זהב בכיס. למדתי ממנה מלא".
בן: "אני זוכר שקראתי לה ועשיתי איזה ביט. ניסינו לכתוב עליו ולהביא עליו לחנים ומשהו לא כל כך זרם. ופתאום היה איזה רגע שהיא ניגנה על הפסנתר והוקסמתי. זה היה די שוק לראות כמה היא מוכשרת. בטייק אחד זה פשוט קרה איתה".
אתם עובדים בעיקר עם נשים, זה מגיע מתוך אג'נדה?
אמיר: "אנחנו צריכים את הקונטרה הנשית כי יש הרבה זקן בחדר. גם העטיפה של האלבום שלנו זה שתי האימהות שלנו על רקע ורוד. אנחנו צריכים אנרגיה נשית. שנינו במערכות יחסים ארוכות ויש הרבה נשים בחיים שלנו שמביאות לנו השראה".
בפלייליסטים זה דווקא הפוך.
אמיר: "יוצא לי לדבר על זה הרבה עם בת הזוג שלי. ואני אגיד לך את האמת, כשגלגלצ מסיימים ישיבה הם מעלים את הפרוטוקולים שלהם ואפשר לראות למה הם האזינו. ובאמת אפשר לראות שיש אישה אחת על כל חמישה גברים. אבל גם כשבודקים מי וכמה שלחו זה נשאר על אותו יחס. ממש עניין אותי להבין למה פחות נשים עושות את זה. כי יש מלא נשים תותחיות".
ומה גילית?
אמיר: "זה לא רק הרדיו או בחירות לא נכונות של אנשים. הבעיה מתחילה כשהן חסרות מאחורי הקלעים. נשים בדרך כלל מכוונות להיות מבצעות יפות שעומדות בפרונט וזה בסדר למי שבקטע. אבל לא מלמדים אותן להיות בסיסטיות או מפיקות לצורך העניין. אני מת לעבוד עם מפיקה. אי אפשר להגיד שזה רק עורכים מוזיקליים. יש פה משבר הרבה יותר עמוק".
אז מאיזה שיתוף פעולה הכי נהנתם?
אמיר: "הבאנו את דני בסן ואנחנו מתים עליו עוד מתיסלם".
בן: "דבר בשם עצמך על תיסלם".
אמיר: "אנחנו אוהבים אותו גם מתיסלם אבל גם מהדמויות שהוא מדובב בסרטים של דיסני. אפילו הקריינות שלו בפרסומות. הקול שלו חקוק לנו בראש".
ואיך היה להקליט שיר עם באלו מספר הג'ונגל?
אמיר: "כשהוא בא להקלטות, הדבר הראשון שאמרתי לבן זה לא לדבר איתו על דיסני. פחדתי שאולי זו חלטורה שהוא לא גאה בה. כמובן שזה הדבר הראשון שבן העלה בשיחה ודני פשוט עף עליו. עשינו חיקויים מחתולים בצמרת. וכשסיימנו את להקליט את השיר, הוא כתב לי את ההודעה הכי מצחיקה בעולם: 'יאללה קליפ, אל תהיו זונות'. לאמנים אין גיל, אתה יושב עם מישהו בגיל של אבא שלך ולא שמים לב".
יש שיתוף פעולה חדש שמתבשל?
בן: "תכלס החלום שלי כרגע זה לעבוד עם אלי גורנשטיין, בשיא הרצינות".
אמיר: "אני גם חייב לספר שעם ג'יין בורדו היה לנו חיבור ממש חזק. עשינו שני שירים יחד וידענו שאם נרצה, נוציא גם שלושה אלבומים. איך שהם נכנסו זה הרגיש משפחתי וכל אחד יכל להעלות ולהביא את עצמו בקלות וגם אם משהו היה לא טוב לא הייתה בעיה להגיד".
אז יש הופעות בקרוב?
אמיר: "יש לנו הופעה ב-26/5 עם כל הלהקה שלנו בגריי ביהוד. הייתה לנו תקופה שניסינו לרענן את היחסים עם אנשים אחרים ואנחנו מתאוששים משנה פרועה. עכשיו אנחנו משקיעים בזוגיות שלנו".
גם ההופעה הראשונה שלכם בתור אמיר ובן הייתה רומנטית?
בן: "זוועות. שנת 2015, אנחנו במסעדה בירושלים עם שלושה אנשים בקהל. אולי חמישה אם אני מחשיב את הברמנים. זה היה אחרי שהתרגלנו להופיע מול אלפים עם 'פרנקלין' וציפייה שהקהל יעבור איתנו. אבל המוזיקה השתנתה בטירוף והם הרגישו שהפכנו לאמן אחר. משירי מסיבות ודאחקות, הבאנו שירים פחות קלילים. זה ממש כמו לדמיין את דודו פארוק מנסה לעשות אלון עדר".
אתם פוחדים לפעמים שההצלחה לא תחזיק לנצח?
אמיר: "אנחנו כבר לא בשלב הזה. עשינו בארבי ושוני וכבר גדלנו. עכשיו זה רק לגדול עוד. אין את הפחד. ישבנו עם רון ביטון שכתב את כל השירים בערך. והוא אמר לנו שהוא לא הגיע לשום פסגה. כי בכל פעם שמגיעים לאחת, כבר רואים פסגה יותר גבוהה. אז היום אנחנו יודעים שנצליח. כי כשאין באמת פסגה, אין לנו באמת פחד".
