בשנה שעברה סיפרנו לכם על זומו - המוזיאון הנודד הראשון בישראל שמקים תערוכות ענק בערים כמו ירוחם, ערד, חצור הגלילית, קרית ים ולוד. רגע לפני שימשיך ליפו, זומו נוחת בנהריה ומקים תערוכה במפעל הנקניקיות הנטוש של זוגלובק. במשך שבוע, יתעורר המבנה העתיק מתרדמת ארוכה ובמקום לייצר נקניקים, יהפוך למפעל אמנות סוער ושוקק חיים עבור כל תושבי נהריה והסביבה והאמנים בה בפרט.
"כזכור, נהריה הייתה עיר קיץ שכולם ידעו עליה", מספר מנהל התקשורת של זומו, אריאל אדירם. "באנו למפעל שעתיד להיחרב ולהפוך לשכונת מגורים, וגילינו חלל מטורף ומדהים ביופיו עם אולמות שרק מחכים שמישהו יצור בתוכם משהו חדש וחי". כ-50 אמנים מכל המילייה התרבותי בארץ הוזמנו להציג בזומו. חלקם אף זכו להשתתף בתוכנית רזידנסי שהתקיימה בנהריה לטובת פיתוח יצירה שתוצג במפעל.
"רצינו להתעסק בהחלמה משנתיים של מגיפה", מוסיף אדירם. "לכן קראנו לתערוכה מפעל חיים. אנחנו רוצים להחזיר למפעל הבשר את מפעל החיים והחיוניות, וכל העבודות מתעסקות בנושא הזה מכל מיני כיוונים. אפשר לחוות כאן התעוררות לחיים של כולנו בכלל ושל נהריה בפרט. הנפש והרוח שלנו זקוקות לאמנות גם אם נדמה שאין לה מטרה שימושית בחיים. הניגוד שנוצר בתוך מקום שיצר דברים על פס ייצור מכני יוצר עניין".
חלק מהאג'נדה של זומו היא לשתף את הקהילה והסביבה ככל שניתן. לכן השהות בתערוכה כוללת השתתפות מלאה בכל אחד מהמיצגים באמצעות מסכים ירוקים הפזורים בכל חללי המפעל. "כל אחד מכם יכול בזמן אמת להביא משהו משלו ולהיות שותף פעיל ביצירה. אם זו אמירה, תמונה משפחתית או נוף שתרצו ליצוק פנימה".
רחלי שרפרשטיין, אמנית שעבודתה מוצגת בזומו נהריה, הצליחה להפוך את הזיכרונות של תושבי העיר לנקניקים צבעוניים וססגוניים במיוחד. כחלק מתהליך העבודה, גילתה מחסור בנגישות לאמנות וצימאון רב לפעילות תרבותית באזור. "לפני שבועיים התחלתי לעבוד פה", היא מספרת. "כשפנו אליי מזומו חשבתי שיהיה מאוד מעניין לעבוד ברדיוס המקומי עם חומרים שנאסוף במקום עצמו".
העבודה של שרפרשטיין די במהרה הפכה לפעילות קהילתית מסעירה. "חשוב לשתף את האנשים שחיים בעיר. לכן אספנו חומרים שמשקפים את המקום. החל מגזם מקומי מהצמחייה באזור, ועד חומרי בנייה ואפילו דגלים מהמיתוג הישן של העיר, חולצות של מירוצים וטפסים של לוטו וטוטו שגרסנו מרחוב געתון. במשך חמישה ימים ישבנו עם תושבים מכל האוכלוסיה וכל מי שרצה לנקנק הצטרף. הבאתי רשתות, מכשיר רולדה ופשוט יצרנו נקניקים שהפכו לקיר של חומרים וזיכרונות. גיליתי שנהריינים מאוד גאים בעיר שלהם והם פשוט נשאבו. הייתה היענות מאוד מרגשת".
גם האמן סאהר מיעארי, חבר בגלריה כברי ומרצה במדרשה לאמנות, בחר להציג מיצבי בטון המבוססים על היכרותו עם המפעל, עוד בימי ילדותו. כתושב כפר מכר השכן, רבים מבני משפחתו התפרנסו ממלאכת הנקנוק במפעל. שילוב זיכרונות הילדות הנקיים עם התיעוש המלוכלך, הוביל אותו ליצירת מיצב החושף את תשתיות הביוב והצינורות.
"העבודות שלי עוסקות בבנייה, בחומר ובפועל הערבי המקומי", מסביר מיעארי. "כל המרחב הילדותי שנצרב בחלומות הילדות שלי מיושם בחלל הגלריה הגדול. כשמסתכלים על העבודה זה מזכיר קצת את המתקנים של גינות המשחקים. שילוב של ניקיון ולכלוך. אני מציג פה עבודה שקשורה למפעל ומדברת על הקשר של בני המשפחה שלי והאנשים מהכפר שעבדו בו. אנחנו זוכרים את הבניין".
לדבריו, כשהוזמן להציג בזומו, הבחירה להתייחס לזיכרונות הייתה כמעט מובנת מאליה. "סיקרן אותי לדעת ולדבר על ההיסטוריה של זוגלובק וגם להכיר את המפעל עצמו ולהתייחס אליו בתוך עבודת המיצב. אני מזוהה עם מעמד הפועלים וזה מסקרן אותי לעסוק גם במבנה אבל גם להתייחס לפועלים עצמם. מה שחשוב מבחינתי זה לדעת שהעבודה שלי מוצבת בחלל של גלריה ששייכת לתנועת תרבות בנהריה".
עוד המלצות:
אסור לפספס את העבודה של ניב גפני. אמן שהפיח חיים בהליכון ישן, החליף את מסלול הריצה בנייר זכוכית והניח עליו בלוק של אבן ירושלמית. כשההליכון מופעל, האבן משתייפת וגוש האבן הולך ונעלם. כן, זו אחת העבודות שגורמת לנו לתהות על מירוץ החיים, מהות וטעם.
עבודה נוספת שמומלץ לשים לב אליה, היא של הצלם דיוי בראל שלקח חלק בתוכנית הרזידנסי של זומו. עבודותיו מורכבות מתמונות סטילס מחיי היום-יום של נהריה. החל ממקלט נטוש והשיכונים סביבו ועד התחנה המרכזית. מהתמונות הוא יוצר קולאז'ים מפוארים של נופים מכל העולם שממלאים את כל ההאנגר המרכזי בתערוכה.
גם עבודתה של אמירה פודי, אמנית ערבייה מהצפון שחלק מבני משפחתה עבדו במפעל, הטביעה את חותמם של העובדים האחרונים במפעל באמצעות תבניות גבס. למעשה, כפות הידיים המפוסלות שלהם יוצאות מתוך הקיר ואוחזות, איך לא, בנקניקים.
ולבסוף, קצת רכילות מקומית: אין תושב נהרייני שלא מכיר הכיכר המרכזית והטנק שמופנה לכיוון לבנון בשילוב מזרקה. נוף ישראלי טיפוסי. זו בדיוק הסיבה שיצחק דלנגה, אמן נהרייני מכובד צייר על אבני הקרמיקה של המפעל פאטרן בדמות התותח והפך את כלי המלחמה לקישוט מהמם. גם אמן הווידאו ארט שנולד בעיר, דור זליכה, יצר מהתותח עבודת וידאו. אם תתקרבו מספיק, תוכלו לגלות צוללנים לבנונים שמטפלים בכלי מלחמה ומכוונים אותם לכיוון ישראלי. חומר הגלם המוכר הפך לבסיס של שתי יצירות מעוררות מחשבה.