"תמיד הייתי אדם מאוד פוליטי וגם בחירת התפקידים שלי, של נשים שאין להן קול, היא בהתאם", אומרת השחקנית והמוזיקאית אסי לוי בראיון מיוחד לוואלה! תרבות, בשיתוף מפעל הפיס. "זה גם מוביל אותי לכך שתמיד שואלים 'איך יכול להיות שכל השחקנים שמאלנים?'. זה הפך לאמירה שלילית, אבל בעיניי שמאלן הוא סוציאליסט, בעד שוויון חברתי ונגד קפיטליזם דורסני. אנחנו לא יכולים לייצג את הדמויות החלשות, שעליהן כותבים את המחזות, ואז לבחור במישהו כמו דונלד טראמפ".
אם כבר נגעת בפוליטיקה, הרי שבין שלל העיסוקים שלך את גם חברת הוועד המנהל של שחם, ארגון השחקנים והשחקניות בישראל ומנסה להיאבק באפליית נשים בתיאטרון. איפה הדברים עומדים?
"אני לא בעניין של לחסל חשבונות, אלא רוצה להביא פתרונות ולהביט קדימה. מי שצריך לעשות חשבון נפש עם עצמו, שיחשוב איך ואיפה הוא תרם למצב הנוכחי. לדעתי, אם לא הייתה קטגוריה נפרדת לגברים ונשים בפרסי השחקנים, נשים בכלל לא היו זוכות וזה למרות שמאחורי כל במאי יש תמיד צוות גדול, שרובו מורכב מנשים. ה-MeToo תרם להרבה קולות דוממים כאלו והציף את הנושא של סביבת עבודה בריאה. המצב חייב להשתנות והאשמה לסיטואציה הנוכחית נמצאת בשילוב של הגמוניה ושל המנהלים, שאחראים על הבחירות".
ועכשיו באמת את עומדת לביים את המחזה "רכוש נטוש", מחזה של שולמית לפיד. איך זה יצא לפועל?
"ניצה בן צבי הנפלאה, מנכ"לית תיאטרון חיפה, מובילה שם צוות נשי מצוין ומשקיעה בשחקניות שלה. היא פנתה אליי מיוזמתה ואמרה שהגיעה הזמן שלי לביים. ראיתי את 'רכוש נטוש' ב-1987 והוא הקסים אותי. זה מחזה קטן, עם כל כך הרבה לב וכוח ואני אתן לו אינטרפטציה עדכנית לימינו. הוא עוסק בחומרים רלוונטים מאוד, כמו פינוי אנשים מהבית והנחלה שלהם".
בנוסף, גם עשית לאחרונה קריינות לספר של ליהיא לפיד. את ממש מעורבת עם כל המשפחה
"עוד לפני ליהיא, הכרתי את יאיר כשהוא היה 'יאיר' ולא ראש הממשלה החלופי. שיחקתי בסדרה 'חדר מלחמה' שהוא כתב ובמקור התפקיד שלי היה קטן, אבל הוא התלהב. אני זוכרת שהוא התקשר אליי מחו"ל וסיפר שהוא משכתב ומגדיל לי את התפקיד. עכשיו, החיבור עם ליהיא נוצר דרך פרלמנט נשי שיש לנו".
כיום כאמור מכהנת לוי בוועד המנהל של שח"ם ונלחמת עם הארגון למען התאגדות של השחקנים. "הכוח הגדול שלנו כחברה הוא היכולת להתאגד ולכן אני קוראת לכל השחקנים להצטרף אלינו מהיום שהוא נפתח, שח"ם עוזר להפוך עולמות. אסור לנו לשכוח את הכוח העצום הזה שיש לנו, שמאפשר לנו לעמוד על שלנו ולהושיט יד לחלש. ראינו את זה בעיקר בקורונה. שח"ם מאוד דאג, בסתר ובלי שמות, לשחקנים שהיו בסיטואציה לא פשוטה. בכלל, שחקנים עזרו אחד לשני והייתה המון סולידריות".
לצד כל אלו, לוי חוגגת עכשיו אלבום בכורה, עם הופעה שקיימה בצוותא ביום שישי והופעות נוספות בתיאטרון חיפה ב-16.11 ובנוקטורנו בירושלים ב-27.11: "הלחנתי וכתבתי את כל האלבום", היא מספרת. "הוא נרקם והופק ב-2020, שנת הקורונה. נשארתי בבית, בלי במה להופיע עליה וככה שמרתי על שפיות. זו הייתה הזדמנות פז עבורי, כי בשורשים שלי אני מוזיקאית וזה נדחק הצידה בגלל העשייה שלי לאורך השנים. הכאוס העולמי אילץ אותי לחשוב מחוץ לקופסה ומוזיקה נראתה לי כמו האמנות היחידה שאפשר לעשות במצב כזה. בחודשים האחרונים הוצאתי ארבעה סינגלים ועכשיו אני מוכנה להופעת הבכורה".
במה עוסק האלבום?
"הוא הוקלט בין סגר לסגר, אז כל החומרים רלוונטים לדברים שעברו עליי בתקופה הזו - הפרידה מבת הזוג אחרי עשור, הכאב, האכזבה. זה אלבום צוהל, עם חצוצרות ותופים וכו', אבל הוא לא בהכרח שמח. יש בו הרבה געגוע, אבל גם שוויון נפש. הגעתי לאלבום הזה טעונה ומוכנה".
את מוציאה אלבום ראשון בגיל 52. היו מקרי הצלחה דומים בעבר, של פריצה מאוחרת בעולם המוזיקה. את חושבת שיש סיכוי שזה יקרה גם לך?
"מי שעושה משהו ולא מצפה שייצא מזה טוב, לא פועל ממקום נכון. ברור שיש לי פנטזיות ומבחינתי הגיל הוא יתרון. אני חושבת שכאישה שעומדת על במה הרבה שנים וכפרפורמרית, יש לי ניסיון. אמרו לי שכל שיר באלבום הזה הוא מחזה ואני חושבת שהכוח שלי כשחקנית בא לידי ביטוי במוזיקה. תמיד יהיו צקצקנים, כי הכי קל לדבר, וקשה לעשות. לאנשים פשוט להעביר ביקורת, אבל הפישרים שעושים את זה, אף פעם לא עשו כלום בעצמם. אז אני מעדיפה שידברו על מה שעשיתי, מאשר שירחמו על מה שלא עשיתי".
אמרת על הפרידה שזה הדבר הכי קרוב למוות. עד כדי כך?
"כן, זה מוות של משהו שהיה, אבל יצרתי ממנו חיים. עם כל הכאב, הפרידה הפכה למתנה לאלבום הזה. הוא נעשה בלב מדמם וגוף רוקד ויש בו הרבה נשמה שיצאה מתוך העצבות הזו. בעיניי הקומדיה של היום היא הטרגדיה של אתמול. זה מטלטל, אבל זו גם דרך חדשה, מעניינת ומאתגרת. כבר עברתי פרידה גדולה כשהתגרשתי מהאבא של בנותיי, ואני משתדלת לקחת את המצבים האלו ולהוציא מהם משהו. כל השנה הזו אני במסע של הבראה, גילוי עצמי והתאהבות עצמית, דברים שלפעמים בזוגיות אנחנו קצת שוכחים מהם. אז לצד הכאב העצום של פרידה, יש גם התרגשות".
העדת בעבר שמשה איבגי נישק אותך בכפייה. לפני שהוא נכנס לכלא, הוא ביקש מעין סליחה כללית כזו. מה חשבת על זה?
"האמת שלא שמעתי את הסליחה הזו, אבל באופן כללי אין לי צורך לרקוד על הדם שלו או לשמוח לאיד. יש בי בעיקר המון צער, כי אני רואה את הכתם שבזה ואת הבת שלו דאנה. לא חיפשתי את הסליחה, יש קארמה בעולם והצדק ייעשה. אני חושבת שהוא צריך פשוט להבין באמת את משמעות המעשים שלו. הבעיה שלוקח זמן לצנוח מהנרקסיזם המושרש ותחושת הכל-יכול שהוא היה בה. הוא שחקן ענק, אבל עובדה שהסליחה שלו לא הגיעה אליי, אז כנראה שהיא לא הייתה הכי כנה. יכול להיות שהוא עוד לא עבר את התהליך הזה. איתי באופן אישי הוא לא דיבר מאז שהעדתי".
כשהוא ישתחרר מהכלא, את חושבת שראוי שהוא יחזור לתעשייה?
"לא יודעת, אבל אני לא בטוחה שהייתי רוצה שהבת שלי, שלומדת תיאטרון, תעשה איתו הצגה ותהיה איתו לבד בחדר. אני סומכת עליה, אבל בני אדם יכולים להיות חלאות ועם אדם שהוכח ושאני חוויתי כעבריין מין - לא הייתי לוקחת את הסיכון".
יש לך חרטות לגבי הקריירה? תפקידים שאת מצטערת שפספסת?
"לא ממש. כל דבר היה נכון לרגע שהוא קרה בו. הפספוס הגדול היחיד אולי היה עם ז'אן לוק גודאר. אחרי שהסרט 'אבנים' יצא וזכה להצלחה, הייתי המועמדת הישראלית הראשונה לשחקנית השנה באירופה וגודאר שלח פקס למשרד של הסוכנת שלי, חצי בצרפתית וחצי באנגלית. הבנות במשרד לא ממש הבינו עד כמה זה עניין רציני. התקשרו אליי מהמשרד ואמרו שהגיע מכתב מאיזה ז'אן לוק ואני עניתי בצחוק 'גודאר?' והן אמרו שכן. אז לקח בערך שבוע עד שענו לו, ועד אז הוא כבר ליהק מישהי אחרת לתפקיד".
ולסיום, מה החלום שעדיין יש לך?
"יש לי תסריט שכתבתי ואני שואפת לביים אותו ולהוציא את הסרט שלי. זה החלום הגדול".
לאתר מועצת הפיס לתרבות ואמנות>>
מועצת הפיס לתרבות ולאמנות תומכת ומסייעת ליוצרים ואמנים ומעודדת יצירה אמנותית המונגשת לקהלים וקבוצות שונות ומגוונות.
תכנית מועצת הפיס לתרבות ואמנות דינמית ומשתנה, ומאפשרת למגוון רחב ביותר של אמנים להביע את עצמם ולצמוח בתחומי:
אמנויות הבמה אמנות ועיצוב ספרות קולנוע טלוויזיה וניו מדיה ואמנות בקהילה
מפעל הפיס פועל למען קידום התרבות והאמנות בישראל. בואו להכיר >>