בגיל 12 השתנו חייו של אורי לוטן. אותו יום דרמטי הפך לסרט מטלטל

בשנת 1999, כשהיה ילד בן 12, בילה אורי לוטן עם חבריו לתנועת הנוער "מחנות העולים" במימדיון שבתל אביב. לאורך כל היום הייתה לו תחושה שמשהו רע קורה, ועם התחושות המעיקות הללו הוא גם חזר הביתה. הוא ישב בבית, מבולבל ומפוחד, וחיכה לטלפון שיבשר לו בשורות. אותו יום גורלי היווה את נקודת ההשראה ליצירת סרט האנימציה הנפלא שלו "מגלשה שחורה", שזכה ממש השבוע בפרס לסרט אנימציה קצר בפסטיבל חיפה.

"הרעיון של הסרט הוא בעצם לייצר ניגוד בין המקום עצמו, המימדיון, שהוא מקום נורא כיף - לעומת החוויה המטלטלת שדורשת בגרות", מספר לוטן. "לקחתי חוויה אישית שמאוד זכורה לי וניסיתי להעביר את הרגש. צריך להבהיר שאני לא יכול לחשוף את כל מה שקורה בסופו של הסרט אבל מה שאני כן יכול לומר הוא שאני חוזר לרגע חשוב וגדול שבמידה רבה עיצב אותי ואת חיי".

למה החלטת לחזור ליום המכונן הזה 20 שנה אחרי?

"כל הזמן שאלתי את עצמי למה אני חוזר דווקא עכשיו לטראומה הזו שלא נחשוף אותה כאן בריאיון כי היא ספוילר למי שצופה בסרט. שאלתי את עצמי למה לי לפתוח את זה בכלל. אני חושב שהיה לי איזשהו רצון רומנטי לקבל קתרזיס. היה שם ניסיון לחזור אחורה לנקודה הזו ולראות כמה היא רלוונטית עבורי גם היום. אני חושב שבסופו של דבר הסרט הזה - על הילד שהתמודד עם הפחד מהמגלשה השחורה בפארק המים - רק גרם לי להבין כמה אותו יום עדיין קיים בתוכי".

הסרט "מגלשה שחורה", שהופק על ידי עמית גיצלטר ואנדרו לורד ובתמיכת מפעל הפיס וקרן מקור, זכה לפני כחודש למועמדות לפרס אופיר. "האמת שמאוד הופתעתי. סיימנו את הסרט באפריל וההכרזה על המועמדות לפרס אופיר הייתה אחד הדברים הראשונים שקרו לו עוד לפני שהתחלנו את סיבוב הפסטיבלים שלו. פתאום לקבל פידבק כזה זה מאד משמח ומאוד מרגש. בעיקר מרגש אותי שאנשי קולנוע נתנו לו את האישור. מאוד כיף לקבל את האישור מהקהילה הזו".

איך בכלל נראה תהליך עבודה על סרט אנימציה?

"יש המון דרכים וגישות. אני התחלתי בתהליך שדומה לסרט רגיל: כתבתי סינופסיס, טיוטות של תסריטים. כתבתי וכתבתי למרות שאני לא תסריטאי בהכשרה שלי. היו שלבים שכתבתי דברים ולא באמת ידעתי לומר שזה עובד. הרגשתי שלא היו לי את הכלים לנבא את זה. מה שיש באנימציה שמאד חשוב לתהליך זה השלב של הסטוריבורד והאנימטיק (תקציר מונפש). זה השלב שבו לוקחים את התסריט ועושים לו כמה ציורים כדי לעזור לדמיין את הסרט. השלב הזה היה ממש חשוב כי הרגשתי שזה המדיום שבו אני שוחה ופתאום כאן התחלתי לגלף בחומר שאני מכיר והבנתי אם זה עובד או לא. עד שלא הגעתי לשלב הזה, גיששתי באפלה. ורק שם ראיתי שזה באמת עובד. כשסיימנו עם האנימטיק, הגענו למצב שבו לא היינו רחוקים מאוד מהסרט כפי שרצינו שיהיה בסופו של דבר. רצינו להגיע לשלב ההפקה ולרוץ מהר, וזה מה שקרה".

לוטן (35) לא עבד כל חייו בישראל. למעשה, חלק ניכר מהקריירה שלו הוא בילה בכמה מהאולפנים הנחשבים והיוקרתיים ביותר בארצות הברית. "אחרי הצבא עבדתי כאנימטור בחברות שעושות פרסומות אבל רציתי להתפתח יותר אז הלכתי ללמוד בבית ספר יוקרתי לאמנות ואנימציה בפלורידה. התמזל מזלי לעבוד בהמשך בפיקסאר ובדיסני. למדתי שם המון".

אבל בסופו של דבר החלטת לעזוב ולחזור לישראל. למה בעצם?

"עזבתי בגלל שילוב של כל מיני גורמים, אבל בסופו של דבר ראיתי שאני קצת מוגבל מחשבתית שם. אתה הופך להיות חלק מיחידה עצומה שעובדת על סרט. לפעמים מדובר ב-600 איש. הרבה פעמים כבר הכול תוכנן מראש, כך שאין יותר מדי מקום לתהליך היצירתי שלך. הרגשתי באיזה מקום שאני רוצה לעשות דברים שהם יותר קטנים ושאני אוכל לקחת חלק יותר מהותי בתהליך היצירתי. בנוסף, הייתי מסתכל בהוליווד ימינה ושמאלה וכל אחד עושה משהו, מפתח סדרה או סרט, זה ממש מעורר השראה. אנשים לוקחים רעיון והופכים אותו למשהו. זה עורר בי המון השראה".

למה החלטת שהסרט יהיה דווקא באנימציה ולא סרט רגיל?

"כנראה שזה לא סרט קלאסי להיות סרט אנימציה. היו אפילו שלבים תוך כדי הפיתוח שלו ששיחקתי עם המחשבה מה היה קורה אם נהפוך את זה לסרט לייב. בסוף, ברמת התוכן נטו הרגשתי שהשימוש במדיום הוא הדבר הנכון ואני לא בטוח שהיינו משיגים את אותו אימפקט עם היינו עושים סרט לייב, כלומר רגיל. זה סרט תלת מימד מאוד מופשט, נאיבי וילדותי. מאד אהבתי שיש כל הזמן מלחמה בין הסגנון של הסרט לבין התוכן שלו שהוא יותר בוגר. על זה הסרט. הילד הזה חווה מעבר חד מילד לבוגר, והרגשתי שמשהו במדיום הזה מעביר את זה".

אילו תגובות אתה מקבל לסרט?

"בעיקר תגובות של אנשים שרואים את הילדות שלהם שם. הרבה תגובות על פרטים ספציפיים שגורמים לזה להרגיש במקום ספציפי. זה נורא מגניב אותי כי הוא מאד מבוסס על חוויות אישיות שלי. מאד משמח איך זה מגיע לאנשים ואיך כל פרט קטן מורגש שם. בנוסף, הרבה אנשים מגיבים גם לעוצמה הרגשית של המגלשה, לחלק האחרון של הסרט. זה ממש מרגש. כשתכננו את הסצנה בסוף, אף אחד לא הבין אותה חוץ ממני. נורא רציתי לגעת לאנשים ברגש, אז זה כיף לקבל פידבק שזה עושה את הדבר הזה".

תרצה באיזשהו שלב לעשות סרט לייב ולא אנימציה?

"זה ברמת המחשבה כרגע. כרגע אני דווקא מרגיש יותר ממוקד באנימציה מאי פעם. התקווה היא להיכנס לפיתוח של סרטים באורך מלא - אבל באנימציה. מטבע הדברים, זה המדיום שבו אני עובד. צריך להבין שזה לא רק מדיום שפונה לילדים, יש למשל כרגע 100 סדרות אנימציה בפיתוח למבוגרים בלבד. יש שינוי ענק בעולמות האלה. אגב, גם ילדים מבינים מצוין את הסרט שלי. זה ממש מרשים איך ילדים מבינים דברים בצורה כל כך מזוקקת ונכונה, אפילו יותר ממבוגרים. האתגר שלי הוא לקחת את עולמות סרטי הילדים ולנסות לאתגר אותם ולהפוך אותם למורכבים ומעניינים".

מאיפה אתה שוב השראה לסרטים?

"אני לא יודע אם יש סרטים ספציפיים שהם ממש ההשראה אלא כל מיני דברים שפגשתי במהלך הלימודים והקריירה שפשוט השאירו עליי רושם עז. יש לדוגמא סרט קצר שמבוסס על ספר הילדים "טרופותי" שהוא מופתי. מאוד הדליק אותי הרעיון של לקחת ספר ילדים ולתרגם אותו למציאות של אנימציה. יש כמובן גם במאים שנתנו לי השראה, בעיקר פול תומאס אנדרסון. משהו בסרטים שלו חודר אליי לנפש, וגם במוזיקה שג'וני גרינווד כותב לסרטים האלה. מאוד ניסיתי לקחת לסרט שלי ייצוג חיצוני למה שהדמות עוברת מבפנים. אני מקווה שהצלחתי".

לאתר מועצת הפיס לתרבות ואמנות>>

לעמוד הפייסבוק של מועצת הפיס לתרבות ואמנות>>