מה עובר על אמן במהלך היום? איך הוא מתכונן להופעה? ומה לגבי השירים החדשים שהוא כותב והדרך שבה הם משתלבים במציאות הישראלית, שלא מפסיקה להתחלף? ובכלל - איך מתמודדים עם יחסי אהבה-שנאה מהקהל ועם סטירות ומהלומות שחוטפים במהלך הקריירה והחיים? שאלות כאלה ואחרות עלו ב"מה נשמע?", הפודקאסט החדש של וואלה! תרבות, בשיתוף מפעל הפיס המעודד יצירה ישראלית מקורית. בפודקאסט משוחח ניר יהב עם מיטב האמנים בישראל ובפרק הראשון - המוזיקאית והשחקנית נינט טייב, שביום שלישי צפויה גם להיכנס לנעלי השופטת ב"כוכב הבא" (קשת 12).
האזינו למעלה לפודקאסט המלא
נפגשנו עם נינט רגע לפני הפסקת האש ורגע אחרי מטחים בלתי פוסקים ליישובי הדרום. "המשפחה שלי נורא לחוצה ואני כל הזמן מנסה להרגיע את מפלס החרדה", היא אומרת. "הרי אי אפשר לשנות את המצב אז מה שנשאר לנו לעשות זה שלא תיפול הרוח".
וזה בדיוק שם השיר שיצא לך לאחרונה.
"לא ידעתי כמה השיר הזה יהיה בול. וואו".
את אומרת שם "ויש בי עוד תקווה, הימים הטובים עוד לפנינו". את בכלל כתבת את זה על עצמך.
"כתבתי את זה על עצמנו. מישהו הפנה את תשומת לבי - יש לי צמרמורות - שהבית הראשון מתחיל ב'כמה קל להישבר כשאף אחד לא מסתכל, אין מחסה גם לא בבית'. המשפט הזה, אמאל'ה. ראיתי גם כל כך הרבה כתבות על אשקלון ועל אשדוד ועל אנשים שחיים את זה כל שנייה. אנחנו בתל אביב טעמנו את זה, אבל חברות שלי, אחיות שלי, לא ישנו. ועכשיו גם בלוס אנג'לס היו התקפות על יהודים. העצבים שלי חשופים ולכן אני עובדת בלהוריד את מפלס החרדה".
איך את עושה את זה? את אומרת "אל תראו חדשות"?
"קודם כל להפחית במינון של החדשות. זה בלתי אפשרי. זו שטיפת מוח מסיבית ומטורפת של מידע שפשוט מכניס לחרדה. ניסיתי להירדם ולא הצלחתי. הגוף שלי התקשח. לא הצלחתי להירגע".
אבל זו המדינה שלנו. אולי לנצח נחיה ככה.
"לא, אל תגיד את זה, למילים יש כוח".
איך את מעבירה את הימים שלך פה?
"עד לפני כמה ימים, כשהכול התחיל, ביליתי את הבקרים שלי בחזרות לקראת ההופעות שהיו אמורות להיות לי. היית בהופעה שלי, נכון?".
ברור. זו הופעה שלא תשכחי כל חייך. נתפס לך הגב לפני ההופעה וכמעט לא עלית לבמה. נראה לי שקיבלת זריקה.
"אני לא אשכח את זה כל החיים שלי, אומייגאד. קיבלתי 17 זריקות בגב, הזמינו לי רופא, זה היה ממש על הגבול ה"אוקיי, אנחנו הולכים לבטל את ההופעה", אבל משהו בי לא נתן לי לוותר, כמו כל דבר בחיים שאני עושה. הייתי שם נפוחה מדמעות, כואבת כמו באמצע צירים. זה היה בלתי נסבל".
בואי נחזור לדבר על ריטואל ההופעות שלך. איך הוא נראה?
"בבקרים אני קמה ואני עם הריטואל הקבוע שלי של התפילות והמדיטציה והחימום הקולי, אבל ביום של הופעה אין פגישות, אין הקלטות. אני רק מוכוונת הופעה. ועכשיו אני בהריון מתקדם, אז אני יודעת שזה קשה להופיע. כל החזרות אני אומרת לעצמי: 'אני רק מקווה שיהיה בסדר עם ההיריון וזה ושאני אצליח לעמוד ולשיר ולנגן ולהיות כמו שאני בהופעה חשמלית'. ואז כשהמופעים נדחו בגלל המבצע הבנתי שהמופעים יידחו ואני אהיה כבר בחודש שביעי (המופע הבא של נינט יתקיים בזאפה בפארק - גני יהושע ב-23 ביוני - נ"י). זה הולך להיות מאתגר (צוחקת)".
מתי את כותבת שירים? בקרים? לילות? יש לך מועדים מסוימים שבהם את מתפנה לזה? או שלאו דווקא?
"לאו דווקא. בזמן של יצירה אני ממש קמה בבוקר ואני מתחילה לעבוד. אני מכוונת לזה. בזמן הקורונה ממש ניצלתי את זה וכל יום קמתי, התאמנתי בגיטרה וישר התחלתי לכתוב. כתבתי מלא - עברית, אנגלית, הכול. ככה גם בא לי השיר 'שלא תיפול הרוח'. לי באופן אישי תקופת הקורונה וההתנתקות עשו טוב. בסופו של דבר זה עניין של מה אתה לוקח מכל סיטואציה ואיך אתה מתעל את זה לחיים שלך ומה אתה בוחר לעשות עם זה".
"אני ממש מקפידה לעבוד בלעשות את החיים שלי טובים יותר, ולא רק את שלי. דרך זה שהחיים שלי יהיו יותר טובים גם החיים של הסובבים שלי יהיו יותר טובים כי ההשפעה תהיה אחרת. בסופו של דבר כולנו צינורות, באמת, ואנחנו משפיעים איכשהו על העולם כל הזמן. ועכשיו כשאני רואה את ההסתה זה מטריף אותי. אנשים שבוחרים לקחת את הכוח הזה ולהפיץ שנאה זה נורא. אני לא מבינה. כל כך הרבה כוח יש לכם, לא תעשו משהו טוב?".
כשיוצא לך שיר - כמה אכפת לך מה יכתבו בביקורת? האם יעבור פלייליסט? כמה הוא יושמע?
"זה לא מעסיק אותי כמו שזה מעסיק הרבה אמנים אחרים. אני חושבת שזה בגלל המקום שבאתי ממנו ובגלל כל מה שעברתי עם הקהל, היחסי אהבה-שנאה המטורפים האלה. ברור שחשוב לי שהשיר יתקבל ושיאהבו אותו, אבל זה לא חובה מבחינתי. אני לא אחליט אם להוציא שיר לפי השאלה האם יאהבו אותו או לא, זה לא ישנה את הדרך שלי ואת קבלת ההחלטות".
אבל כשאת בונה אלבום, את לא מנסה למצוא תמהיל? לנסות לאתר שיר עם פוטנציאל להיטי?
"לא, ממש לא. תמיד אני הולכת לפי צו הלב שלי שזה אומר שאני צריכה קודם כל לאהוב את השיר. קשה לי גם המילה להיט. דווקא בגלל שאני בונה קריירה ארוכת טווח וחשוב לי להניח אבני יסוד. אנשים למשל לא יודעים שיש לי חמישה אלבומים. זה קטע. הם חושבים שבאתי, הלכתי, חזרתי, נכשלתי, לא הצלחתי. מי שלא עוקב אחריי, לא רואה את הדרך. אני כן רואה. פה במדינה יש גם סטייל מאוד מסוים ואני לא תמיד שייכת למקום הזה, לז'אנר הזה. בתכל'ס אני עושה מה שאני רוצה".
תסכימי איתי אם אגיד שמבחינה מוזיקלית את עושה מה בראש שלך אבל בכל השאר את כן מנסה להגיע בכל זאת למיינסטרים? למשל, ההחלטה להשתתף העונה כשופטת ב"הכוכב הבא" או בחירת תפקידים בסדרות גדולות?
"ממש לא אסכים איתך. קודם כל, אני לא בוחרת תפקידים לפי הגודל, זה ממש לא קובע במקרה הזה. אני קוראת את התסריט קודם ואז צריכה להתחבר. לא אכפת לי מצליח או לא מצליח, גדול או קטן. ב'זגורי' למשל בחרתי לעשות תפקיד משני. הוצע לי לגלם את אבישג וחשבתי שליזי יותר מתאימה לי".
ומה בנוגע ל"כוכב הבא"?
"באתי לעשות את העונה הזו ממקום אחר לגמרי. להיפך, זה שידעתי שזה הולך להיות משהו מאוד גדול זה היה בטבלה של ה'לא ללכת על זה'. כל שנה פונים אלי מהרבה תוכניות ואני תמיד מסרבת. זה יישמע לך תלוש או מוזר, אבל מבחינתי לחזור ל'כוכב הבא' זה כדי לרפא את המקום הזה אצלי. לחזור לזירת הקרב ולרפא את הטראומה. ממש ככה".
טראומה? עד כדי כך?
"כן, ברור. ברור. אני לא ידעתי שאני טראומטית עד שעברתי ללוס אנג'לס".
כשאני מסתכל על אותה נערה ב"כוכב נולד", חיילת בת 19-20, אני רואה נערה בטראומה?
"לא, הטראומה היא כל מה שבא בעקבות. שמע, האמת שלא דיברתי על זה כל כך מאז. זה היה רק ביני לבין עצמי לפתור את המקום הזה. אבל כן, הדברים שאני עברתי בעקבות 'כוכב נולד', ילדה בת 19 שמצליחה ככה בן רגע. זו גם הייתה הצלחה שאי אפשר היה להסביר בשום קנה מידה. זו גם הייתה העונה הראשונה אז אף אחד לא ידע את הגודל של זה, את הטירוף".
אז ה"בן לילה" גרם לך לטלטלה כזו?
"בעקבות כל מה שעברתי בשנים הראשונות הבנתי מה אני לא רוצה לעשות, ואז בעצם התחילה הדרך החדשה שלי שממשיכה עד היום. עברתי הרבה שיט, וחזרתי למקום הזה כדי לרפא".
כמו שפסיכולוגים מייעצים לנפגעי טראומה - לחזור למקום הטראומה.
"אבל זה ממש נכון. היה בי משהו השנה שהיה מוכן נפשית להתמודד עם הרפלקציה שזה הולך לעשות לי, כי עד אותו רגע זה בכלל לא היה משהו שחשבתי עליו. בהתחלה כשפנו אליי אמרתי שאני לא מתקרבת לשם. אבל אני חושבת שהמרחק והזמן שנתתי לעצמי לריפוי - וזה היה ריפוי - איפשר לי לבוא ולסגור את המעגל הזה אחת ולתמיד ולהמשיך הלאה".
אבל באים לאודישנים חבר'ה צעירים שיכולים לחטוף את אותו הלם כמוך.
"זה היה חלק מהסיבה שבגללה הסכמתי לבוא - לתת את האינפוט שלי איך להתמודד עם הדבר הזה וגם לכוון תוך כדי. בסופו של דבר יש שם בני אדם עם לב. אני באתי לתת את מה שאני יכולה לתת במסגרת היכולות שניתנות לי. כל אחד מהשופטים בא עם האג'נדה שלו. אני לא יכולה לדבר בשם אחרים, אני יודעת למה אני שם. ושלא תטעה, אני נותנת הרבה אדומים, אגב".
וואלה?
"כי אצלי אין דבר כזה חצי. או שאני עושה את זה לגמרי או שאני לא נכנסת בכלל לזה. הלב שלי כמובן יוצא אליהם אבל אני לא יכולה להשלות אותם. בכל מקרה, יש הרבה מוכשרים העונה. ובגלל שזה כבר לא לאירוויזיון, מגיעים מוזיקאים מגוונים מאוד, יוצרים שבאים ושרים את השירים שלהם. זה היה חסר בעונות הקודמות".
איזה תגובות את מקבלת בעיקר ברחוב?
"בדרך לפה הלכתי עם הגיטרה וגבר פנה אלי ושאל, 'איך את גם כל כך יפה וגם מנגנת על גיטרה?'. בהתחלה לא הבנתי אם הוא מסתלבט עלי. מישהו לידו אומר לו 'מה קרה לך? זו נינט". אז הגבר היה בשוק. שאל אותי 'זאת את באמת?', עניתי לו 'כן'. ואז הוא אמר לי 'תקשיבי לי טוב, את תמשיכי עם הרוק שלך ואל תוותרי. את ענקית, מדהימה, גדולה מהחיים. תמשיכי ככה ושכולם יתפוצצו". אמרתי לו תודה רבה. יש הרבה כאלה".
ורוב התגובות הן בסגנון הזה או "למה את לא שרה 'ים של דמעות'", "למה הלכת לרוקנרול"?
"לפני כמה שנים אנשים כל הזמן שאלו למה אני לא שרה את 'ים של דמעות' בהופעה אבל היום פחות. תמיד יש יוצאי דופן שעדיין תקועים בשנת 2003 אבל יש גם את אלה שיודעים שהוצאתי חמישה אלבומים ומכירים את השירים שלי. אני בחרתי בדרך ארוכה יותר, אבל אני יודעת שאני אגיע. אני יודעת. אני אגיע לאן שאני רוצה להגיע, לזה שבסופו של דבר זה יתקבל כמו שאני רוצה שזה יתקבל".
ואלו שאומרים לך "נינט, מה רוקנרול עכשיו?!" לא מעיקים עליך?
"כבר לא. פעם כשהייתי פחות מלומדת רוחנית, ממש הייתי מתעצבנת. כאילו די, תפסיקו כבר, תשחררו, אתם לא קולטים? איך אתם לא מבינים? איך אתם לא רואים אותי ואת הנשמה שלי? היום אני מבינה שהם רואים משהו מסוים ואני ממשיכה בשלי. אין דרך אחרת".
כמה זה קשה שכל אדם ברחוב מסתכל עליך או מצלם אותך?
"קודם כל אני לא גרה פה. אבל כשאני פה אני לא מתעצבנת. בחיים לא תראה אותי מדברת למישהו לא יפה או מסרבת לתמונה. אני כל הזמן חושבת על הצד השני. השנייה הזו מהזמן שלי תעשה כל כך הרבה טוב למישהו אחר".
מה את הכי אוהבת לשיר בהופעות?
"נראה לי שאת השירים החדשים. אני אוהבת לראות את התגובות מהקהל. יש לי שיר שנקרא 'Something to Say' - שיר באנגלית שעוד לא יצא. המעריצים השרופים כבר מכירים אותו ושואלים מתי הוא ייצא. יש לי את זה ואת 'Highway' ואלה שני השירים שאני הכי אוהבת לשיר".
איך זה באמת לכתוב שיר בשפה שהיא לא שפת האם שלך?
"זה מרגיש לי טבעי כי כל חיי כתבתי באנגלית. חוץ מהיהודים, אביב גפן, דנה ברגר ורונית שחר, שאר המוזיקה שהאזנתי כנערה הייתה באנגלית. ודרך המוזיקה גם למדתי אנגלית. גם בבית הספר כמובן, בגרות מלאה והכול, אבל המוזיקה שיפרה לי את האנגלית".
כמה בן זוגך יוסי מזרחי מעורב בעשייה שלך?
"יוסי מעורב כמעט בהכול. אני מתייעצת איתו, דעתו מאוד חשובה לי. בסופו של דבר אני מקשיבה לעצמי, והוא גם אומר לי 'גם ככה את תעשי בסוף מה שאת רוצה אז זה לא משנה מה אני אגיד', אבל אני מאוד מקשיבה לו כי יש לו ראייה אחרת. אמרתי לו שלא נתקלתי במישהו שמנגן על גיטרה כמוהו חוץ מג'ימי פייג' וג'ימי הנדריקס, באמת הוא פשוט וואו, עילוי".
אילו היית יכולה לתת עצה לנינט הילדה מה היית אומרת?
"אוי, חמודה שכזו. הייתי ילדה כל כך תמימה, אלוהים. חשבתי הרבה על מה היה קורה אם לא הייתי הולכת לאותו אודישן ב'כוכב נולד' והגעתי למסקנה שהכול קורה בול כמו שצריך לקרות. לא הייתי משנה את זה. גם היום כשאני יודעת שזה הביא לי הרבה טוב אבל גם הרבה חושך, זה פשוט היה הכרחי להתפתחות שלי כאדם וכאמן, אז אני לא הייתי אומרת לעצמי 'אל תלכי לאודישן'. הייתי אומרת לנינט הילדה 'שלא תיפול רוחך' האמת".
אז את לא מתחרטת על שום דבר שעשית במהלך החיים שלך? אפילו לא דברים קטנים?
"לא. בסופו של דבר אני כל הזמן חוזרת לאותה הנקודה - אם הייתי עושה את זה אז בטח לא הייתי עושה את זה בזמן הזה, ואז לא הייתי מגלה את מה שגיליתי עכשיו. כשפסטיבל וודסטוק, שהייתי אמורה להשתתף בו, בוטל - התעלפתי. היינו כבר בניו יורק, עם הלהקה שלי והכל, הטסנו את כולם ולקחנו את חברה שלי שתשמור על אמיליה, ופתאום מודיעים לנו את זה. התאבלתי על זה ממש, היו לי שיחות עם הבורא. שאלתי 'מה? למה? אני לא מבינה. אני לא מבינה'. ואחרי שנתתי לעצמי להיות בתוך הבאסה של עצמי כי גם מותר, אז חזרתי חזרה למקום הזה של 'זה מה שהיה צריך להיות'. למה? אני לא יודעת. אני לא מבינה שום דבר אבל אני יודעת וסומכת שלא הייתי צריכה להיות במקום הזה עכשיו. אם לא הייתי עושה את העבודה הפנימית הזו הייתי יכולה להיכנס לדיכאון ולמרה שחורה".
בלהיט "בית משוגעים" של רן דנקר, הוא שר: "תגיד זה לא אתה זה שהיה אז עם נינט". זה הפתיע אותך?
"זה הצחיק אותי. אפילו לא התייחסתי לשורה הזו. מבחינתי הוא מדבר על מישהי אחרת. לא התעכבתי על השורה הזו, ממש לא חשבתי על זה. הקשבתי לשיר וחשבתי שהוא ממש מגניב".
גם חלית בקורונה השנה. איך היה לעבור את זה?
הכי נורא זה שלא היה לי טעם וריח. היו לי גם חום וכאבים. זה היה סיוט אבל זה עבר. בסופו של דבר זה עשה טוב לזוגיות ולמשפחה שלי. זה הכריח אותנו להיות ביחד, באותו בית, לא לצאת. ובסך הכול אני מאוד אוהבת את בעלי (צוחקת). הוא איש חמוד ומקסים".
מה החלום הבא שאת רוצה להגשים?
"אני נורא רוצה להוציא את האלבום שלי באנגלית שאני עובדת עליו עכשיו. ויש עוד כמה דברים גדולים על הפרק במוזיקה".
ומה עם קריירת משחק? הוליווד?
"הוליווד? לא יודעת אם הגעתי עד לשם, אבל נורא בא לי על תפקיד שיוציא ממני משהו שאני עוד לא יודעת על עצמי".
דיברנו מקודם על יחסי האהבה-שנאה שלך עם הקהל, וכמובן שאי אפשר לשכוח את ההופעה הידועה שלך בפסטיבל ערד שבו שרת לראשונה את השירים שלך והקהל זעם. כמה הרגע הזה עיצב את דרכך?
"מאוד. זה היה הרגע שהחלה התפנית. תחשוב שעד לאותו רגע הייתי מאוד אהובה בכל מקום בקטע מוגזם ולא הגיוני. הרגשתי אפילו אשמה באיזשהו מקום על האהבה הזאת שאני מקבלת. לא הבנתי למה זה מגיע לי. באמת. ואז בפסטיבל ערד שבו השקתי את האלבום השני שלי התחיל משהו מאוד אפל. הקהל הפנה לי את הגב. איך אפשר היה להיות כאלה רעים?".
כעסת על הקהל?
"לא הספקתי לכעוס. נעלבתי עד עמקי נשמתי. הייתי בת 23-24, מחזיקה גיטרה אולי פעם שנייה בחיים שלי, הכי חרדה, חסרת ביטחון, ואז פתאום כל הקללות האלה על מוזיקה, זה לא נתפס לי. ושם קרה לי משהו. התבגרתי בשנייה. זה היה עכשיו או לעולם לא".
את שמחה על הסטירה שחטפת שם?
"בטח שאני שמחה. לא הייתי משנה את זה. זה אירוע מכונן מבחינתי כי שם קרה לי משהו, מהמקום הכואב הזה גיליתי בעצם כמה אני חזקה. ושלא תטעה, הלכתי הביתה אחרי ההופעה הזו וייבבתי בבכי ימים אחרי. רק אחרי שנים הבנתי מה ההופעה הזו עשתה לי. היה בי משהו שאמר 'אני יוצאת למלחמה עכשיו עד הסוף, אני לא מוותרת, לא משנה מה אתם תגידו'".
היה בזה גם אלמנט גזעני? כאילו, מי זו נינט הזו מקריית גת שמעזה לאהוב את ג'ף באקלי?
"כן, ברור. איך זה יכול להיות שמזרחית שגדלה בדרום יודעת אנגלית? היו באמת כאלה במהלך השנים שלא הבינו איך אני יודעת אנגלית. ואני עניתי להם 'למדתי בבית ספר של אבא שלך' (צוחקת). כל הקריית גת יצאה לי. זה היה סוג של זלזול שבדרום לא מלמדים אנגלית בבית ספר".
והיו עוד רגעים כאלה שעיצבו את דרכך?
"היו מלא. אצלי בחיים כל יום הוא שנה. כל יום הוא חיים, אז תחשוב כמה חיים אני חיה. יש פער מאוד מאוד גדול לבין מי שאני באמת לבין מה שאנשים מקבלים, המידע שהם מקבלים דרך התקשורת מעצבת משהו במוח של אנשים. כל אחד בטוח שהוא מכיר אותי אבל אף אחד לא יודע כלום בעצם".
האזינו למעלה לריאיון המלא עם נינט בפודקאסט בשיתוף מפעל הפיס
מועצת הפיס לתרבות ולאמנות תומכת ומסייעת ליוצרים ואמנים ומעודדת יצירה אמנותית המונגשת לקהלים וקבוצות שונות ומגוונות.
תכנית מועצת הפיס לתרבות ואמנות דינמית ומשתנה, ומאפשרת למגוון רחב ביותר של אמנים להביע את עצמם ולצמוח בתחומי:
אמנויות הבמה אמנות ועיצוב ספרות קולנוע טלוויזיה וניו מדיה ואמנות בקהילה
מפעל הפיס פועל למען קידום התרבות והאמנות בישראל. בואו להכיר >>