בתחילת אוקטובר 1973 נשלח רס"ר דוד ליבוביץ, מיחידת המודיעין 8200, אל מוצב החרמון. תפקידו היה להעביר את יום הכיפורים כמפקד התורן במוצב. הוא לא הכיר את החיילים, אך קיבל על עצמו את המשימה.
יומיים בלבד חלפו ובצהרי שבת הופגז מוצב החרמון, עם פתיחת מלחמת יום כיפור. דוד וכל חיילי המוצב ירו בחזרה, אולם המוצב כותר על ידי חיילי הקומנדו הסורי. חלק מהחיילים נהרגו באותו אירוע, וחלקם, ודוד ביניהם, נלקחו בשבי וצעדו מהחרמון הישראלי אל הסורי, משם הובלו לבית הכלא. דוד ניסה להסתיר את דרגתו והיותו איש מודיעין וטען כי שייך לחיל הקשר, אך כאשר החל להיחקר, התברר לו כי הסורים יודעים את זהותו האמיתית.
בשל כך, הוא סומן כ"אגוז קשה לפיצוח", מה שגרר מסלול עינויים ממושך מצד חוקריו. במשך חמישה חודשים שהה לבדו בצינוק וסבל מבדידות, קור, רעב והתעללויות: "כמו להיות בקבר בעוד בחיים", נזכר. בסך הכל שהה שמונה חודשים בשבי ורק חלם לראות שוב את בנו הפעוט, עד שלבסוף הגיע השחרור המיוחל והוא שב לישראל.
כיום דוד כבר פנסיונר ומתגורר עם כל משפחתו בצפת. ב-2017 הוענק לו אות הוקרה על פועלו במלחמה, מטעם נשיא המדינה.
סיפור גבורתו של דוד ליבוביץ תועד במסגרת התערוכה של מיזם האוטוגרפרס, "להשאיר חותם בצפת 2020". זו הפעם השנייה בה המיזם, העובר בין ערים שונות בישראל ומספר את סיפורם של ותיקי המקום במבט היסטורי מיוחד, מגיע לעיר צפת.
