יש זמרת ישראלית אחת מעולה, שהגיע כבר הזמן שכולכם תכירו אותה

מפעל הפיס, באמצעות מועצת הפיס לתרבות ואמנות, מעניק מדי שנה מאות מענקים לאמנים ויוצרים ויוזם שורה ארוכה של פרויקטים בתחומי התרבות והאמנות. ימי הקורונה הובילו את וואלה! תרבות ומפעל הפיס ליזום את פרויקט "מפרגנים", לחיזוק הסולידריות בקרב אמנים. הפרויקט מספק הזדמנות לפרגן ליוצרים ישראלים אחרים ולהציג לכם, הקוראים, כישרונות מקומיים משלל תחומים.

ג'ימבו ג'יי הוא שם הבמה של הראפר והשחקן עומר הברון, שמופיע שנים ארוכות בתיאטרון האינקובטור וממש לאחרונה השתתף בסרט "עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי", ששודר בכאן דיגיטל וזכה לביקורות מצוינות. בקרוב ייצא גם אלבומו השלישי.

לאיזה אמן או אמנית רצית לפרגן - ולמה?

"שתי זמרות מתנגנות אצלי בלי סוף בחודשים האחרונים. הראשונה היא אורית/ORIT - משוררת ראפ. היא הוציאה השנה אלבום בכורה, 'השפע בדלות'. נתקלתי בה לראשונה בערבי ספווקן וורד של 'פואטרי סלאם ישראל' וכשראיתי שיצא האלבום להאזין, כי זכרתי שהטקסטים שלה יוצאי דופן ועניין אותי גם איך הם צלחו את המעבר משירים מדוברים לשירים שיושבים על ביט. מעבר למוזיקליות המעולה, שרק מחמיאה ומרימה למילים, אורית טשומה כותבת על מערכת היחסים שלה עם ישראל ואתיופיה בצורה מרתקת, בשפה ייחודית ובכנות שגורמת לך להאמין לכל מילה ולרצות לשמוע עוד.

השנייה היא איה זהבי פייגלין, זמרת ויוצרת, שמוציאה בקרוב אלבום שלישי. נחשפתי למוזיקה שלה רק ב-2019, הרבה אחרי שהשירים שלה התנגנו ברדיו. איה מצליחה להעביר רגשות ורעיונות מורכבים בטקסטים קצרים ופשוטים, וגם לרגש בעזרת לחנים שובי לב. יש לה שירים ששואלים למה היא לא עושה ספורט, למה לא לרצות לשתות איתה בירה, ולמה שלא נאהב אותה כמו הכלבה שלה. שאלות טובות ויפות".

איזו יצירה שלהן אתה הכי אוהבת?

"אורית - שחקני ספסל. השיר נפתח בסימפול של מנחם בגין, שאומר שהוא מגיע מהמחתרת היהודית. אורית מכנה את עצמה ואת הצוות שלה 'שחקני ספסל של החיים', ולאור זה שהיא מסננת לבגין 'Go Menahem Go', אפשר להבין שגם היא מזהה את עצמה כמי שמגיעה מהמחתרת. זה שיר ניצחון של ראפרית שמרגישה שדוחקים אותה ואת התרבות שלה לשוליים, אבל יודעת שהיא תעלה מהספסל ותגנוב את ההצגה. מתחשק לי לצטט את כל השיר, אבל אם אני חייב לבחור, אלך על 'גולת הכותרת הציונית דהויה משמש מערב שקרנית, לא מאירה על יהודי אתיופיה, זה לא סקסי כמו אוטובוס של תגלית'. מעבר לתוכן העמוק ופוקח העיניים, ההפקה המוסיקלית של דוד ארבל הופכת את שחקני ספסל לאחד משירי הספווקן וורד המולחנים שאני הכי אוהב.

איה זהבי פייגלין - גיטרה ופסנתר. ברמה המוזיקלית מדובר בממתק, הפקת פופ עם לחן שגורם לך לרצות להאזין שוב ושוב. לצד הסוכר, מגלים שיר על פחד מטכנולוגיה והתרבות שהיא מביאה איתה. איה שרה על בניינים שמכסים עננים, עולם שמתקדם מהר וזה שהיא עדיין הכי אוהבת גיטרה ופסנתר. היא מספרת שמנסים להשיג אותה בהודעות של כל מיני אפליקציות, ואז שרה 'היום יותר מאתמול, קשה להסתכל בעיניים'. השורה הזו נוגעת בי באופן אישי, גם בתור אדם שמשתמש הרבה יותר מדי בפלאפון שלו וגם בתור אמן שעולמו עצר בחודשי הקורונה. המבט בעיניים עבורי הוא הזיכרון מההופעות, והקשר האישי בין האמן לקהל, שלא עובר בשלמותו בזום. השיר הזה מנחם אותי וגורם לי לזכור שכשנחזור לנגן, נקפיד גם להרים את הראש מהפלאפון ולהסתכל בעיניים".

איזה סוג של שיתוף פעולה אמנותי היית רוצה לעשות איתן?

"אורית גרה ויוצרת בימים אלה בעיר רחובות, בה גדלתי. הייתי מאוד רוצה לכתוב איתה שיר ראפ שמתבונן על העיר אז והיום. אני די בטוח שמבעד לטקסטים שנכתוב ישתקפו שתי ערים שונות לחלוטין, אבל אולי אופתע לגלות שראינו דברים דומים. לאיה הייתי רוצה לביים קליפ. יש בכתיבה שלה הרבה רבדים ושירים שיכולים להתפרש בכמה דרכים. קליפ טוב יכול לשקף רובד שהמאזין עלול להחמיץ בשמיעה ראשונה של השיר. מה גם שלאיה יש סטיילינג ושפה חזותית שאני מאוד מתחבר אליהן".

מה לדעתך מייחד את היוצרים והיוצרות מישראל?

העברית והאופן בו יוצרים ויוצרות משתמשים בה. קיבוץ הגלויות שעל בסיסו נבנתה ועדיין נבנית המדינה גורם לעברית להמשיך ולהשתכלל כל הזמן ואני חושב שלאמנות בכלל ולמוזיקה בפרט יש חלק מרכזי בעיצוב של השפה. אישית, שיבושי לשון תמיד תופסים לי את האוזן, וכשהם נעשים בכוונת תחילה זה כמעט תמיד נתפס כשירה ומעביר מסר מעניין".

מה אתה רוצה לאחל לתרבות הישראלית?

"שידברו עליה, שיכירו בחשיבותה, ושכולנו נחזור להנות מהחיוניות שלה".