ישראל של מעלה: כשהאנשים הכי טובים בארץ חוזרים כדי לתת

"ההקרנות שהשתתפתי בהן במסגרת הזאת הן… שונות. פתאום הם רואים שמגיע מישהו מהיוצרים. יש הרגשה של משהו חד-פעמי, 'רק אנחנו ראינו את זה. אנחנו יכולים לשאול שאלה, לקבל תשובה'. זו חוויה אומנותית חד-פעמית, ואנשים זוכרים את זה".

השחקן ולדימיר פרידמן ("ביום שהאדמה רעדה", ועוד אינספור תפקידים אחרים) מסתובב עכשיו בארץ ומסתכל על ישראלים מסתכלים עליו ב"קולות רקע". המטרה פשוטה - הנגשת קולנוע ישראלי לקהילה. האמצעים פשוטים עוד יותר - סדרה ייחודית של 7 סרטים, כל אחד מהם בליווי יוצר רלבנטי, וכולם ביחד מתאימים ליישוב שבו הם מוקרנים.

התוצאה, כפי שמעיד פרידמן בעצמו - חד-פעמית. לא עוד סרט שגרתי, יומיומי, בבית הקולנוע הקרוב לבית, כי אם מפגש, שיחה, דיאלוג בין צופה לשחקן, לבמאי, לתסריטאי. הזדמנות לברר משהו, לתהות בחזרה איך כל מהלך על המסך התקבל מנקודת המבט הנוחה של הכורסה באולם, להשיב אתגר, להתווכח בנועם, להחליף דעות.

כי סרט שיוצאים ממנו ולא מצית שיחה אינו סרט שראוי לזכור, וכאן יש סרט שמביא את השיחה לאולם, ומספק את התשובות המקיפות ביותר.

"אם בתור ילד, בגיל שלהם, הייתי מסוגל לקבל את הכלים האלה, זה היה חוסך ממני המון מהמורות בדרך, והיא הייתה הופכת להיות הרבה יותר קלה".

נמרוד לב, אחד המוזיקאים שמלווים ומנחים את פרויקט "מקורוק" ברחבי הארץ, יודע טוב מאוד איך נראית אותה דרך. איך היא מתחילה, לאן היא מתפצלת, כמה גבוהים ההרים שעליהם עליך לטפס לאורכה.

המשוואה בהירה וקשוחה כאחד - זהו מסע שטוב יותר לעבור יחד, לחקור עם מישהו שכבר היה שם, להגיע לבסיס שממנו פורצת היצירה, למקום שבו אנו חיים, לתרבות המתפתחת שאותה אנו ממשיכים כעת.

"מקורורק" אוסף אליו מוזיקאים צעירים, מלמד אותם מקורות, מזריק יצירה מוזיקלית ומעמיד מולם את מיטב הדמויות היוצרות בישראל. רק כך הדרך נפרצת, רק כך היא תיסלל לבאים אחריך.

"בתור ילד, כשלמדתי… לא היו מגיעים אלינו חבר'ה לתת סדנאות. היזומה הזאת… הם פשוט ברי-מזל החבר'ה האלה. בסדנאות הקטנות האלה אתה לומד המון, לפעמים יותר משנה עם מורה".

מעגל התנועה של יוני סוטחי ממשיך להסתובב ולתת. הוא ועשרות רבות מעמיתיו - רובם גדלו, למדו והתפתחו ללא כלים כאלה - מסתובבים כעת ברחבי הארץ ומפזרים סביבם נגיעות מחול קסומות, חכמות, מנוסות.קהל היעד הוא בני נוער ובני גיל הזהב, שני קצוותיו המתחברים של אותו מעגל, האוכלוסיות שזקוקות יותר מכולן ליד מכוונת קלה, לטיפ שיישאר, לחיוך שיוצא מכל ריקוד.

חיים שמסתכלים קדימה, חיים שמסתכלים אחורה, בתמצית - "חיים בתנועה". אין שם מתאים יותר לנצוץ בתקרת הסטודיו כשזה קורה.

"כשאני יוצא משיעור טוב אני מרגיש באופוריה כאילו ירדתי מהופעה מוצלחת… אני לפעמים מסתכל על הילדים פה לשנייה אחת בחצי קנאה, כי הלוואי והייתה לי בתור ילד סדנה כזאת".

ליאור דובדבני חיכה עד אחרי הצבא פלוס-פלוס כדי להתחיל ללמוד מה בדיוק עושים שם, על הבמה. עשרים ומשהו שנים לאחר מכן, כשהוא מתחזק כבר קריירה מוצלחת, הגיע הזמן לתקן את הפגם המהותי הזה במסלול של כל נער ישראלי ששואף תרבות, ושל כל בוגר ישראלי שתמיד רצה תרבות.

הכלי המרכזי הוא "עושים סצנה", פרויקט של סדנאות תיאטרון בקהילה המיועדות לנוער ולבני גיל הזהב, בליווי שחקנים ושחקניות מהמובילים בישראל. המשתתפים כבר לא יצטרכו לחכות עוד רגע אחד בשביל להתחיל ללמוד, לחוות, להשתתף, לשחק. הם לא יצטרכו לעשות סצנה. הם כבר הסצנה בעצמה.